גיליון פסח, מרץ 2020, של מאזניים - דו-ירחון לספרות, הוא גיליון ירוק מקנאה, המוקדש לקנאת סופרים, וכמו תמיד מתפקע מכל טוב ומציע שעות של קריאה מענגת.
בגיליון, שערכה מיכל חרותי, גלריה מובחרת של משתתפות ומשתתפים: זיוה שמיר, מאיה ערד, יניב איצקוביץ', דרור בורשטיין, ענת עינהר, אביבית משמרי, ירון פריד, אריאלה גולדמינץ, אלי הירש, נעה ידלין מתוך ספר בכתובים, עמיחי שלו, דורית שילה, דורי מנור, אמירה אמיתי, יאיר אגמון, רות עפרוני, תמר מרין, רובי נמדר, עדנה שמש, משה גרנות, דורית זילברמן, ריטה קוגן, מירב הלפרין, יונתן פיין, אורית פוטשניק, עופרה עופר. עוד בגיליון: יצירות של שגית אמת, מאיה בז'רנו, שרי שביט, מיכאל רייך, נמרוד שיין, רבקה איילון.
על הכריכה הפעם, איור של ירמי פינקוס.
מתוך הסופרת שלנו מאת מאיה ערד:
טלי מנהלת הספרייה לחצה לי את היד. "אני ממש שמחה שבאת."
"בטח," אמרתי. "בכיף."
"את יודעת, לא כולם מוכנים להגיע לכאן."
אני יודעת. סופרים אוהבים להתלונן על כל אירוע מחוץ לגוש דן. מחוץ לתל אביב, בעצם. באסה, תקעו לי ערב בפתח תקווה. אתה מדבר? אני מחר בבנימינה! אבל אני אוהבת את האירועים האלה. אוהבת לנסוע. לראות מקום חדש. ובכלל, כל היחס אחר. יש איזו התרגשות באוויר. אנשים מצפים. טורחים לקרוא את הספר, להכין שאלות.
טלי סיפרה שההרשמה היום מלאה. "באים מכל היישובים באזור. יש כמה שנוסעים שעה לכל כיוון."
אמרתי את הדבר המתבקש, שאם ככה זה מלחיץ אותי ושאני מקווה לספק להם את הסחורה, וטלי אמרה גם היא את הדבר המתבקש, שהיא משוכנעת שהערב יהיה פשוט מדהים.
"אגב," טלי הוסיפה כשמזגה לי תה, "גם לנו יש סופרת."
אני רגילה. בכל מקום שאני באה אליו יש סופרת. בדרך כלל זו אישה בת חמישים פלוס עם ספר שירים דק שאף אחד לא שמע עליו, או איזו אמא צעירה שכתבה ספר ילדים עם שם כמו "אח קטן למתן" או "יעלול כבר בלי חיתול". פעם ב- יש איזה קול מהעבר, מישהי שנחשבה להבטחה בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים, ונעלמה אחרי שניים-שלושה ספרים. בחיוך שלה מתערבבים עלבון שלא זוכרים אותה ושמחה לאיד: חכי חכי, נראה אותך בעוד שלושים שנה.
"דפנה רוזין," אמרה טלי.
בחשתי סוכר בתה. "לא מכירה." אחרי רגע שאלתי, מתוך נימוס: "מה היא כתבה?"
טלי אמרה שהיא פרסמה כמה סיפורים באיזה כתב עת מקוון והיא גם מעבירה סדנת כתיבה לנוער, כאן בספרייה. "אומרים שהיא פשוט נהדרת. אגב, היא אמרה לי שאתן מכירות."
לא סתרתי אותה. מאז שהספר שלי יצא לאור המון אנשים מכירים אותי. אם אפשר לקרוא ככה לזה שהם נזכרו פתאום שהיינו באותה פלוגה בטירונות, או למדנו יחד שני קורסים לתואר ראשון.
