מורה בבית־ספר תיכון בעיר גדולה משתוקק לחזור הביתה ולחגוג בחברת אשתו את יום נישואיהם הראשון, אבל הדרך אינה קלה כשהייתה. המרחק הקצר בין משרדו לבין שער בית הספר הפך לדרך אפלה ומאיימת. כל צעד במסדרונות הצרים של המבנה הישן טומן בחובו סכנה, והגבול שבין מציאות לדמיון הולך ומיטשטש בזמן שהמורה נדרש להתמודד עם המכשולים שמציבה בדרכו מערכת חינוך מתפוררת, הגוססת לאיטה.
המורֶה מאת אלון ארד הוא סאטירה פדגוגית פרועה, אודיסאה בזעיר אנפין החושפת בהומור את האבסורד הפושה במערכת החינוך הישראלית המוזנחת.
המורה ישב מקופל תחת שולחן העבודה שלו. ברכיו צמודות אל החזה. ראשו נצמד אל הדופן הפשוט, העשוי סיבית־עץ. הוא חיבק את הרגליים בכל כוחו, שלא יברחו תחתיו, וממחסה זה האזין לסביבתו רוב קשב. רעש גדול בא וחלף. האם כבר בטוח לצאת? הוא משך אוויר בחוזקה דרך האף ונשף אותו לאט ובשקט דרך פיו. פעימות הלב שלו החלו להאט והתקרבו לקצב שבו יוכל אולי לתפקד. הוא קיווה שחדר העבודה, המשותף לו ולכעשרים מורות נוספות, ריק, אבל לא היה בטוח. הן היו פה קודם ונעלמו באחת, כעלים יבשים מפני מפוח.
