בסתיו 1946 שלח העיתון השוודי אקספרסן את סטיג דאגרמן לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי. המאמרים קובצו בסתיו גרמני, שראה אור לראשונה בשוודיה ב-1947 ועכשיו בעברית בתרגום משוודית של דנה כספי.
בניגוד למקובל, לא התמקד דאגרמן בנצחון בעלות הברית ובאמונה שהגרמנים ראויים לגורלם, ודיווח על אנושיותם של אלה שחייהם נהרסו במלחמה.
כתבה כלת פרס נובל אלפרידה ילינק בהקדמה לספר:
סטיג דאגרמן מתבונן ב"קריסה" – מילה שמעולם לא הבנתי אותה כך, כי היא נאסרה לשימוש זמן רב; לא היה תקין פוליטית להגדיר את התבוסה של גרמניה ההיטלראית מנקודת מבטם של הפושעים. זה היה ניצחון בעלות הברית, זה היה "השחרור מעול הנאצים", רק כך – ובצדק! – היה מותר להגדיר את תקופת הקור והרעד בגרמניה שמיד אחרי סוף המלחמה. דאגרמן מחזיר מילה לרעבים ולקוֹפאים מקור בזמן ההוא, מילה שאמנם אין להם זכות לה, אבל מבטאת גם אמת. העבר מקבל עדות בדמות הווה של צופה כמו דאגרמן, שראה וכתב את הדברים, וכך הקורא מושם במעמד חדש, זה של הצופה בעֵד שהספיק לחוות ולראות במו עיניו דבר שהיה.
