בשנה שבה הגיעה לגבורות, יעל זילבר כהן מפרקת לגורמים בספר שיריה הרביעי את מה שהחברה חושבת על זיקנה ועל הזקנים החיים בה.
שמונים פורס בפנינו עולם שלם, פיוטי ועשיר המציג את הזיקנה בלא כחל ושרק, במלוא הדרה, כאבה, יופיה וכיעורה. הספר בוער בתשוקה ובחיוניות, בצער על מה שעומד להיגמר ובשמחה על מה שעוד ישנו. המשוררת אינה נרתעת מעיסוק בנושא שנחשב לטאבו בתרבות שמקדשת עלומים, ועושה זאת באומץ, בהומור ובכנות.
אהבת שמונים
עֹנֶג מְשׁוֹטֵט בְּאַרְצוֹתֵינוּ
בַּשְּׁבִילִים הַנִּסְתָּרִים
בַּנְּקִיקִים וּבְדַרְכֵי הַמֶּלֶךְ
זְמַן נֶחָמָה
לַבָּשָׂר הָרָפוּי וְלָעוֹר
הַמְּעֻטָּר בְּכִתְמֵי זָהָב.
נוּרַת לַיְלָה שֶׁל חֲדַר יְלָדִים
מְהַמְהֶמֶת לְעֶבְרֵנוּ אוֹר עָמוּם דַּיּוֹ.
כשלג
וְאֵין לִי יוֹתֵר חֶרְפָּה לְהוֹלִיךְ
וְלֹא בּוּשָׁה לְהַרְאוֹת פָּנַי בָּרַבִּים
חֲטָאַי כְּבָר מִזְּמַן כַּשֶּׁלֶג הִלְבִּינוּ
הוֹדֵיתִי וְעָזַבְתִּי וְרֻחַמְתִּי
אֲנִי סְדִינַת כֻּתְנָה צְחֹרָה
מְקֻפֶּלֶת בָּאָרוֹן
הַזְּמַן אֵינוֹ עוֹבֵר
וְיֵשׁ לִי פַנְטַזְיוֹת
עַל כִּתְמֵי
דָּם אוֹ יַיִן
זֶרַע אוֹ קִיא
וְאִם לֹא
מוּטָב תַּעֲשׂוּ מִמֶּנִּי
תַּכְרִיךְ.
