רומן הביכורים של מפיקת האירועים טלי יעקבי קנלר, משרטט את מסעה של אשה צעירה אחת לגילוי זהותה.
"מה גורם לכולנו לרצות להיראות כמו כולם ולחשוב שאנחנו מיוחדים?" שואלת עדי, גיבורת הספר, כשהיא מתבוננת באנשים דרך עדשת המצלמה ברגעים המיוחדים בחייהם, לוכדת את נקודות החולשה שלהם ואחר כך מבלה שעות מול המחשב, מנסה לייפותם ולתקן את העיוותים.
דרך טיפולי פוריות מפרכים, דמויות מפתח בחייה ושיטוטים אינסופיים ברחבי העיר נרקמת דמותה של אשה שלומדת אט-אט להישיר מבט לעיניהם של אנשים, להתבונן באומץ בתמונות שהיא מנסה להחניק במשך שנים ולהניח לעצמה לרגע להתרגש מנשיקה עם אשה. האם זו אפיזודה חולפת או תחילתם של חיים חדשים?
עמדתי מאחורי הדלת של חדרי, בחצר חגגו כל המוזמנים שהגיעו למסיבת בת המצווה שלי. אמא שלי דרשה שאחליף את השמלה הלבנה שהוכתמה לפני שמתחילים עם הברכות והשירים. היא כמובן לא ידעה ששפכתי בכוונה את המיץ על עצמי. שנאתי שמלות. הדלת בכניסה לחדרי הייתה כמעט סגורה, נותר רק חריץ קטן. מבעד לזכוכית העבה נראו דמויות לא ברורות. קשה היה להבחין בהן, אך ראיתי אותן זזות. הצצתי פנימה מבעד לחריץ וקפאתי על מקומי. היא עמדה עם הגב אלי, ראיתי את כפות ידיה מלטפות ברכות את פניו. הוא היה עסוק בה ולא הבחין בי. "בוא נצא," היא לחשה וקירבה את שפתיה אליו, הוא עצם את עיניו. שמעתי צעדים רחוקים. רציתי להזהיר אותם, שיעצרו, שימשיכו במקום אחר, שיאפשרו לי רק להיכנס ולהחליף את השמלה הלבנה. לא הצלחתי לזוז, בקושי נשמתי. כל כך אהבתי את אבא שלי. לא חשבתי באותו הרגע על אמא שלי או על עצמי. לא הצלחתי להסיר את מבטי מן הידיים הרכות. מאחורי נקשו הצעדים המוכרים. הלב שלי הלם עם כל צעד. הייתה לי הזדמנות אחרונה לדפוק על הדלת ולהציל את המצב, שתי דפיקות קלושות, רק להזהיר. עד היום אני מנסה להבין למה לא עשיתי את זה, למה כפות ידי סירבו לקבל פקודה. למה העיניים שלי לא הצליחו להסיט את מבטן מכפות ידיה. הרגשתי שהאצבעות הרכות של האשה מולי מלטפות את פני, ידי, שערותי, אפי ושפתי. שמעתי צעדים קרבים אלי, עוד רגע הם כאן. רגע לפני שאמא שלי פתחה את הדלת היא העיפה בי מבט מקפיא וקראה בשמי — עדי! זהו, המסיבה נגמרה.
