בספר ביכוריו הנה הם באים מתבונן אמוץ גלעדי מעבר למציאות המקומית, ובוחן את קווי המתאר של ההוויה בעולם המודרני. סיפוריו הקצרים, בנוסח קפקא ובקט, מזככים רגעים טהורים של חרדה, סטייה והזיה.
הסיפורים מתהלכים באזור הדמדומים שבו אנו חיים כיום: התחום האפור שבו האדם, בתנופת חידושיו הטכנולוגיים, מתמזג בהדרגה עם המכונות שברא, ובה בעת מגלה מחדש את הממד הקדם-אנושי, החייתי, שטמון בו.
צאתי למסע וכבר התרווחתי במושב הרכבת, שהחלה לנוע בשקשוק גלגלים, כשפתאום זה הכה בי: השארתי את הכדורים בבית. לא היה טעם לחפש בתיק ובכיסי המעיל, כי ידעתי שהחפיסה נשארה על שולחן הלילה שלמראשות מיטתי, בחדר הריק שקרני השמש המסתננות כעת מבעד לווילונותיו הלבנים מערסלות את גרגירי האבק המרחפים בחללו. לא יכולתי לחזור לשם וגם לא יכולתי להמשיך במסע, שאיבד כל ערך: בלי הכדורים אני לא מסוגל להיות בן אדם. בלי הכדורים אני מאבד צלם אנוש. בלי הכדורים כל מראֶה צורב את עיניי, כל ניחוח דוקר את נחיריי, כל מאכל מעקצץ את לשוני, כל מגע מסמרר את עורי, כל רחש מחריש את אוזניי, כל מחשבה טורפת את דעתי.
