בזיכרונותיו של חתול נודד, ספרה הראשון בתרגום לעברית של הסופרת היפנית הירו אריקווה, זוכת פרס דנגקי לספרות לשנת 2003, אנו פוגשים את ננה, חתול היוצא למסע ברחבי יפן בלי לדעת את מטרתו. זה גם לא ממש חשוב לו. הוא פשוט מאושר לשבת לו במושב הקדמי לצד סטורו, הבעלים האהוב שלו, ולראות את הנופים המרהיבים חולפים מבעד לחלון המסחרית הכסופה.
יחד הם יפגשו את חבריו הוותיקים של סטורו: יושימינה, חוואי גס רוח שעבורו חתולים הם לא יותר מציידי חולדות; סוגי וצ'יקקו, זוג לבבי שמנהל אכסניה שמארחת גם בעלי חיים; קוסוקה, שאשתו חובבת החתולים בדיוק עזבה אותו; ואפילו כלב מיוחד שגורם לננה לשקול מחדש את הבוז הוותיק שלו כלפי המין הכלבי כולו.
עונות השנה חולפות, המסע נמשך, ועל רקע הנופים והפגישות עם חברים אהובים נחשפת לבסוף מטרת המסע הגורלי של השניים, בספר מלא עדינות, הומור וכאב, שזכה להצלחה גדולה ביפן ומחוצה לה והפך לרב-מכר עולמי.
אני חתול. עדיין אין לי שם. שמעתי שזה מה שאמר פעם חתול יפני דגול. אין לי מושג עד כמה הוא באמת היה דגול, אבל לפחות בעניין הזה יש לי יתרון על פניו, כי לי דווקא יש שם.
אם השם הזה מוצא חן בעיני או לא, זה כבר סיפור אחר, כי ברור כשמש שהוא לחלוטין לא תואם את המין שלי.
בערך חמש שנים חלפו מאז שקיבלתי את השם הזה. זה קרה בדיוק כשהגעתי לבגרות. דרך אגב, יש כל מיני תיאוריות בנוגע לחישוב שנות חייו של חתול לעומת חיי אדם, אבל נראה שבגדול נהוג להתייחס לחתול שהגיע לגיל שנה כבגיר במונחים אנושיים.
באותה תקופה מקום השינה האהוב עלי היה מכסה מנוע של מסחרית כסופה שחנתה מתחת לקבוצת בניינים.
ולמה דווקא המקום הזה? כי לא משנה כמה זמן ישנתי שם, אף אחד מעולם לא גירש אותי.
