וואבי סאבי – החוכמה היפנית

זהו ליל דצמבר קר בקיוטו, הבירה העתיקה של יפן. דיוושתי על אופני בחושך אל שׁוֹרֵן־אִין, מקדש קטן מחוץ למסלול התיירים הרגיל, השוכן למרגלות הרי ההיגַאשִׁיאַמה. הלילה, גני המקדש מוארים בעדינות, האור הרך כמו מסובב חוט מסתורי על פני צלליות עצי האורן וקימוריהם של מטעי הבמבוק. אני חולצת את נעלי ונכנסת פנימה, אל הרצפה המוברקת להפליא אחרי שמונה־מאות שנים של דשדוש צעדים ורשרוש גלימות. לוחות הרצפה הרחבים, שהפכו כהים ומנומרים עם השנים, הגיעו מן הארמון הקיסרי. אני מתיישבת על המרפסת המקיפה, מאחור, בהונותי משותקות מהקור והֵבל פי נראה מול פני.  קטורת ממלאת את החלל. יש לה, באופן שאינני יכולה להסביר, ניחוח של צבע סגול. אורות זעירים פזורים ברחבי הגן, מרצדים ומתפוגגים, אלף כוכבים נושמים בבת אחת. רק עשר דקות מכאן, רובע הבילויים של גִיוֹן שוקק באנרגיה של תיירים נרגשים, אנשי עסקים שיכורים וגיישות קשובות. אבל כאן, במעלה דרך צרה ותלולה בקצה המזרחי של העיר, מצאתי דממה.