ספרו של ישראל אלירז (2016-1936), חתן פרס אלתרמן, פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה ופרס ברנר. לאחר 78 שנים יושב אלירז ומביט בתצלום יחידי, שמכיל, כמו חידה או פשר, את מהלך תודעתו של המשורר על ילדותו.
בֵּין הַיֶּלֶד לְבֵין הַדֶּלֶת
לֹא הֻסְכַּם דָּבָר מִלְּבַד
שֶׁהַדֶּלֶת הִיא סְעָרָה שֶׁקָּפְאָה
גַּל־רֶגַע שֶׁהִזְדַּקֵּף
וְעָצַר לְעוֹלָם
הִיא עוֹמֶדֶת עַל תִּלָּהּ לְהֶרֶף עַיִן
שֶׁלֹּא יֶחְדַּל
כָּל הַדְּבָרִים, שֶׁהֵחֵלּוּ לִהְיוֹת צוּרָה,
עָשׂוּ יָד אַחַת
לִהְיוֹת אֲלֻמָּה נִתֶּנֶת לִקְשִׁירָה
