דויד הוא גבר תל אביבי דו־מיני גרוש כבן חמישים, אב לשניים, שעובד במשרד אדריכלים. הוא אינו מאושר. בחיפוש אחר תשוקה, דויד פוגש את שלומי, גבר יצרי ונשוי, שמבחין בפצעיו של דויד ומעודד אותו לספר לו כיצד הפך לגבר שהוא כיום.
כשהיה דויד בן 16 הוא עבר להתגורר בפריז יחד עם הוריו בשל עבודתו של אביו, איש הצבא. מורָה פריזאית לצרפתית בשם ורוניק בילתה איתו שעות רבות, הרעיפה עליו חום, פיזרה אבקת קסם ועודדה אותו לגלות את עצמו ואת גופו. ההתנסויות החדשות והמסקרנות של דויד הסעירו וסחררו אותו, אבל נדמה שתמיד ריחפה מעליו סכנה לא מוכרת, שרק תשוקה עזה מסוגלת לייצר, ואולי זו בכלל אהבה?
געגועיו של דויד אל השנים המעצבות של גבריותו אינם מניחים לו, ושלומי מעודד אותו להתחקות אחר ורוניק. מנגד, שלומי מספר לדויד על אודות הסודות האפלים בעברו, ועל נפשו שאינה מוצאת מנוח. שני הגברים מבקשים לשחזר את העבר במלים ובמעשים, אבל נדמה שכוחה של ההחמצה גדול מהיכולת לתקן.
זה היה ערב קריר, הוא זכר, ערב אירופי כזה, והיה ריח קל של טחב ושל עלי שלכת רקובים. והיו הנער והאישה והגבר הזר במעיל הפרווה. אישה ונער במכונית פז׳ו 404 בגון טורקיז בהיר. האדמה הייתה לחה מן הגשם האחרון, כנראה, והייתה תחושה של סכנה, אולי בגלל סופה חדשה שהלכה והתפתחה בשמים. והיו ברקים. כמו ּבַציור של ג'וֹרג'וֹנֶה שהאישה אהבה, "הסערה". היא מסגרה את התצלום של היצירה הזאת ותלתה אותו מעל האח. לאישה קראו ורוניק, לנער קראו דויד. מכונית הפז׳ו של האישה עצרה לפני עץ אדר גדול בפאתי היער, והנער נשלף ממנה, עירום כביום היוולדו. לבושו היחידּ היה עשן הסיגריה שעישן, ז'יטאן בלֹונדֶז. זו הייתה מכונית קרה, מכונית ממתכת צבועה, מכונית שצריך לברוח ממנה וללכת ולחפש חום ביער. כך, בכל אופן, חשב הנער דויד. שפתיו ינקו את הז'יטאן־בלונדז, עיניים זרות בחנו אותו. החום, חשב הנער, נמצא בחיקם של גברים מבוגרים, שם, במעבה היער. קר היה לו, וכפות רגליו בוססו בעפר הרטוב. ידיו רעדו, הוא שילב אותן על החזה, אבל לא הצליח להתחמם. לאישה הוא נראה כמו המושיע הנוצרי בכבודו ובעצמו, אולי מפני שהיה רזה מאוד ובהיר מאוד, ועירום, ובגלל שערו הכהה שהיה ארוך־ארוך וגלש לו על כתפיו בתלתלים.
