אֲנִי שׂוֹנֵאת לְקַפֵּל אֶת הַפְּרָחִים הַנְּבוּלִים
לִשְׁבֹּר אֶת הַגִּבְעוֹל הַמִּתְעַקֵּשׁ
וְלִזרְקֹ
אֲבָל גַּם זֶה אִמּוּן לְיוֹם שֶׁיָּבוֹא.
כְּמוֹ הַבָּלוֹנִים הָרְפוּיִים
כְּשֶׁיּוֹם הַהֻלֶּדֶת מִזְדַּקֵּן
מִתְגּוֹלְלִים עַל הָרִצְפָּה בְּמַאֲמָץ לִנְשֹׁם
צָרִיךְ לָשִׂים לָזֶה סוֹף.
אֲנִי הַמְּבִיאָה אֶל הָעוֹלָם, אֲנִי הַלּוֹקַחַת
אֲנִי אֱלֹהִים קָטָן מְאֹד.
ספר שירה של מאיה ויינברג, עליו כותבת עורכת הספר, טל ניצן:
השפה השירית של מאיה ויינברג משלבת עוצמה עם עדינות שברירית, כשיקוף לקיום שאותה דיאלקטיקה מושלת בו: מאבק הרואי באיום המתמיד לקרוס תחת החרדה, האבל והכאב. שדה הקרב הוא לרוב הבית, על מגוון ביטוייו: בית הילדוּת, עם משא של יתמות ואשם, והבית הנוכחי, התובע כוחות נפש אדירים לגונן על האהבה, על הילדוֹת, על חיות המחמד, על השפיות, ביומיום שבו "הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם". מהיד אל הפה מכוון זרקור מפוכח חסרַחמים אל החולשה־לכאורה, שההתמודדות עִמה חושפת גבורה דווקא, ומניבה שירה קריסטלית, חודרת־לב.
וּכְבָר אֵינֶנִּי יוֹדַעַת עַל מָה הַבֶּכִי
וּמָה מַרְעִיד אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ בַּבֹּקֶר
הַחֲלוֹמוֹת הַסְּתוּמִים אוֹ הֶעְדֵּר הַסַּמִּים
אוֹ הַשִּׁמּוּשׁ בַּסַּמִּים אוֹ הֶעְדֵּר הַכּוֹחוֹת
לָשֵׂאת אֶת הָעוֹלָם שׁוּב עִם אוֹר רִאשׁוֹן
כְּשֵׂכֶל הָעָוֶל נֶחְשָׂף אֲבָל גַּם הַיֹּפִי
חָתוּל זַב עַיִן בְּגִנָּה פּוֹרַחַת מְאֹד
לִהְיוֹת דּוּ־חַי
מָלֵא וְחָסֵר
מְסֻגָּל וּבִלְתִּי מְסֻגָּל
כָּל צַעַד מִמִּדְרְכוֹת הָרְחוֹב
וְאֵין לָרְחוֹב סוֹף.
