בנובלה מקשה אחת, דרמה משפחתית שכתבה תהילה חכימי, תוהה המחברת על הזיקות בין מבנה משפחתי והתפקידים בתוכו, ובין שיטה כלכלית והתרבות הנסמכת עליה.
שנת 2066. גדות הירדן, השטח הכולל את מדינת ישראל, פלסטין, ירדן וחלקים מלבנון וסוריה, הוא מחוז בעל ממשל אוטונומי, הכפוף למועצת האיחוד המזרח־תיכוני. כל חברה וחבר בו זכאים לשכר אוניברסלי ולדיור ציבורי, בתמורה לשעות המוקדשות לתועלת הציבור.
לאחר מותו במפתיע של יורם, בעל אדמות ומגדל אבטיחים, מגיעה נכדתו לונא לשבעה בבית סבתה אלינור. היא חיה בקולקטיב משפחתי, ויחסיה עם אמה, נוגה, שגידלה אותה בעצמה, בלא אב, קלושים. ברקע השבעה של יורם מרחפת האזכרה של אלונה, הבת הבכורה, שהד משמה מצוי בשמה של לונא, ומותה צילק את בני המשפחה כולה, סוד שלונא נושאת עמה. נוסף עליה מרחפת על רקע השבעה מחלוקת קשה בדבר גורל האדמות, שכן, הסדרים החדשים של ממשל גדות הירדן אינם מאפשרים בעלות פרטית חדשה על קרקעות, והאזור כולו נעשה למתחם של חקלאות שיתופית, שמנהלות הרשויות. במרוצת השבעה יצטרכו בני המשפחה – אלינור, נוגה, גלי, האח הצעיר ולונא – להכריע באיזו מידה ממשיכות החלטות העבר להכתיב את ההווה שלהם, ובאיזו מידה תאפשר להם דריכות לדרישות ההווה לחיות בשלום עם העבר.
מקשה אחת היא אחת מארבע נובלות במיזם הספרות הפוסט-קפיטליסטית פוסטקפ, שנולד בקבוצת מחקר במכון ון ליר בהנחיית ד״ר כפיר לוסטיג כהן. עלילתה של כל אחת מהנובלות מתרחשת במציאות משותפת, שאותה הגו ובראו ארבעת הסופרים והסופרות שהשתתפו בקבוצה: שמעון אדף, אסף גברון, תהילה חכימי ומיכל ספיר.
היא דיברה אל כף ידה. מן הצד אפשר היה להבחין בקושי בצמיד הדקיק. אלינור דקלמה הוראות פשוטות והקפידה לדבר לאט וברור אף שלא היה בכך צורך. לא משנה כמה פעמים אמרו לה שהנח־יד קולט את קולה גם ממרחק ואף מזהה את הטון המסוים שבו היא דורשת את הפעולות, הקפידה לקרב את פרק כף ידה אל שפתיה, ״הגף תריסים... קצת פחות״, ״הפעל מדיח״, ״כבה אורות״, ״השאר אור בכניסה, עמעם, עוד, עוד, מספיק.״
