זמן - זה נושא ספרו של הפיזיקאי קרלו רובלי, מחבר ספר הלהיט הקטן-גדול שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה. בשפה נגישה ופיוטית גם יחד, מציע רובלי - שכבר זכה לכינוי "הילד הרע של הפיזיקה" - מבט רחב ועמוק על מסתרי הזמן, ומזמין אותנו להציץ לבית המלאכה שבו חוקרים אותו הפיזיקאים של ימינו.
מדוע אנחנו זוכרים את העבר ולא את העתיד? האם אנחנו קיימים בזמן או שהזמן קיים בנו? כשאנחנו אומרים שהזמן "זורם", למה אנחנו בעצם מתכוונים?
גם עבור הפיזיקאים הזמן הוא מסתורין. הם ראו את הזמן הופך את עורו ומשתנה מקצה לקצה - מניוטון לאיינשטיין, למכניקת הקוונטים ולבסוף לתיאוריית הכבידה הקוונטית הלולאתית. במשוואות של ניוטון הזמן תמיד הופיע, אך כיום הוא נעדר ממשוואות היסוד של הפיזיקה. העבר והעתיד כבר אינם הפוכים זה לזה, כפי שנחשבו מאז ומעולם, ומה שהתפוגג מהפיזיקה הוא דווקא מה שכולם משוכנעים שהוא הדבר הבטוח היחיד: ההווה. למה ואיך זה קרה? התשובות בסדר הזמן, העוסק בהיבט של הפיזיקה שמעסיק את כולנו.
אני עוצר ולא עושה כלום. לא קורה כלום. אני לא חושב על כלום. אני מקשיב לזרימת הזמן.
זהו הזמן. מוכר ואינטימי. הוא חוטף ונושא אותנו. מרוצת השניות, השעות והשנים מטילה אותנו אל החיים, ואז גוררת אותנו אל האַין... אנחנו שוכנים בו כמו הדגים במים. הקיום שלנו הוא קיום בזמן. המיית הזמן מזינה אותנו, פותחת בפנינו את העולם, מרגיזה אותנו, מפחידה אותנו, מערסלת אותנו. היקום מגולל את הווייתו, נגרר בעקבות הזמן, בהתאם לסדר הזמן.
במיתולוגיה ההינדואית מיוצג הנהר הקוסמי בדימוי האלוהי של שיווה הרוקד: הריקוד שלו נושא את שטף היקום, והוא כשלעצמו זרימת הזמן. האם יש דבר אוניברסלי ונוכח יותר מהזרימה הזאת?
ובכל זאת, הדברים מורכבים יותר. לעיתים קרובות המציאות שונה מכפי שהיא נראית: כדור הארץ נראה שטוח, אך הוא כדור; נראה שהשמש חגה בשמיים, אבל אנחנו אלה שמסתובבים. אפילו מבנה הזמן אינו כפי שנראה: הוא שונה מהזרימה האוניברסלית האחידה. נדהמתי לגלות זאת בספרי הפיזיקה שקראתי באוניברסיטה. הזמן פועל אחרת מכפי שנראה לנו.
