הרומן השישי של מתן חרמוני מגולל את סיפורו של אפרים ברודר, שרצה לעלות על הבמות ולשמח יהודים, אלא שבמקום לנסוע אל בירות התיאטרון היהודי בערי המערב הגדולות, התגלגל לארץ ישראל והגיע ליפו בזמן העלייה השנייה. הוא מחפש לעצמו במה וקהל, והעברית שאותה הוא נאלץ ללמוד משמשת אותו כשחקן, אבל גם כדי לכבוש את ליבה של היפה בשחקניות, רחל בק.
בשנת 1913, המקרה מזמן לצמד השחקנים הנודדים והכושלים מפגש עם תימהוני בעל מצלמת ראינוע, ויחד הם נקלעים להפקה עברית של סרט אילם. על רקע גלריה של אנשי תיאטרון ועסקנים ציוניים, העלילה נעה בין יפו, ירושלים, חדרה והגליל, ומעבירה לקדמת הבמה טיפוסי שוליים שנקלעו לעין הסערה של ההיסטוריה.
בעלילת בעצלתיים בורא חרמוני עולם עשיר וצבעוני שמציאות ובדיה משמשות בו בערבוביה - עולם של חולמי חלומות והוזי הזיות שנקלעו במקרה אל תוך ימי הסער והפרץ של התנועה הציונית. אלא שכמו להכעיס, גם בתוך הרוחות העזות המנשבות, מתעקשים גיבורי הרומן להתנהל בקצב משלהם, בעצלתיים.
יש עוד סיפורים שצריך לספר. כולם מכירים את סיפור העלייה של יוסף חיים ברנר לארץ ישראל. כל העניינים על האונייה, כל ההשתטחויות על הסיפון, פעם אפיים ארצה ופעם אפרקדן. כתבו על זה גם בביוגרפיה הזאת והזאת, מיערי־פולסקין ועד בכלל. כתבו וכתבו וסיפרו וסיפרו. מה שלא סיפר ברנר בעצמו סיפרו אחרים. וזה טוב וזה נחוץ. ברנר הוא משורש נשמתנו. ברנר הוא ראשון לגדולים. קראו על שמו קיבוץ שלם, קראו אינספור בתי ספר ומוסדות חינוך, רחובות, כיכרות ונדמה לי שגם בתי מרחץ, ככה שאין תמה ואין פליאה על כך שדברי ימי הגעתו לארץ ישראל תועדו ונכתבו ושוב נכתבו.
אבל יש עוד סיפורים שצריך לספר. מה שלא ממש הוזכר שם, בכל דברי הימים האלה, הוא שעל אותה הספינה ועל אותו הסיפון, באותה הנסיעה עצמה מנמל טרייסט באיטליה אל הנמלים שבדופן המזרחי של הים התיכון, אלכסנדריה, פורט סעיד, יפו, חיפה, ביירות, כל ימי ההפלגה הלא קצרים האלה, ישב שם גם אפרים ברודר, בחור כבן עשרים ושתיים.
