במרכז ספרו של הסופר הפורה והמוערך דן בניה סרי - חתן פרס ניומן, פרס ברנר ופרס ביאליק - התמודדותו של שאול עם חוויות העבר שלו, שמאפילות על חייו בהווה.
סמוך לשעת חצות מופיע אביו המת של שאול במטבח ביתו, ולמחרת יוצא שאול מביתו, נפרד לשלום מאשתו ונוסע מירושלים לתל אביב. בדרכו יפגוש נוסע זר ומוזר, שיהיה לרֵעו למסע החיפוש אחר דודתו האבודה, שצופנת בתוכה סוד משפחה נוראי.
לאורם של זיכרונות מילדות פצועה, סודות משפחה עתיקים וחלומות, תועים שאול והנוסע בסמטאות העיר. נדמה שבחיפושיו עדיין הולך שאול בעקבות קרון הרכבת מילדותו, שבו נבלע אביו לצד אישה לא נודעת. בפיתולי הדרכים, בעודם נפגשים עם דמויות ציוריות, קווים של דמיון נמתחים בין שאול המנוכר למשפחתו ובין הנוסע המסתורי ועברו הסוער. אך באותו יום שנע בין אור וצל, כשלדרכו של שאול נקלעים גם האב המת וגם אשתו שלו, זורחת אפשרות של תיקון.
דימוי הכריכה: שמעון פינטו
סמוך לחצות שוב ניעור משנתו, ועוד קודם שהציץ אל עבר מיטת אשתו מישש בדאגה את תחתוניו. כבר היו רטובים. זה זמן רב אין הוא שולט בנקביו. קם ממיטתו ונודד עד לחדר השירותים, אך בבוקר שוב עולה הצחנה מבין רגליו.
אלא שאותו לילה, שלא כשאר לילות, היה זה אביו המת שקרע אותו משנתו. משך בו מעל המיטה ושאל לשמו של הילד שעל הספסל בתחנת הרכבת. ראה, המוות עשה באביו שמות. עיניו היו ריקות. עצמות לחייו נקובות. "איזה ילד?" שאל.
"כבר שכחת?" גער בו. עד לחדר השירותים דלק אביו בעקבותיו. גם במטבח לא הניח לו לנפשו. "הילד שהיית אתה," הוסיף לדבר אליו, "זה שבכה ליד רציף התחנה וחיפש רקפות על המסילה."
