אני הולך למות, חשב אלכס. וזה אסון שאיש מלבדי אינו יודע לשער את היקפו. אלכס, גיבור ספרו של אסף שוּר, סובל ממחלה סופנית ומחליט לסיים את חייו. המוות מצווה בדידות ושתיקה, אבל החיים אינם מכבדים את הצו: אהוביו של אלכס משיקים לימיו האחרונים בתערובת של כאב ומבוכה, ומשהו בעולמם נרעד.
סיפורי חייו של אלכס נשזרים בחיי חברים, אהובות, עוברי אורח ובעלי חיים מזדמנים אחרים. בינתיים סובבים הלוויינים בשמיים. על הקרקע שוקדים פיזיקאים על ניסוי שאפתני, שתוצאותיו יטרפו את כל הסיפורים.
זהו ספרו השישי של אסף שוּר, חתן פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול.
השמש תמשיך לזרוח, זה אומר — לבעור. להתפוצץ בלי הפסקה. הזמן יחלוף גם בלי איש שימנה אותו. האור עוד יישפך ויתנוצץ באלף נגוהות שוות נפש על אבן רטובה. ואין תנועה אלא תנועת הרוח, שהיא תנועת האניצים היבשים כשהיא חולפת, ואין קול אלא רחש האניצים האלה ואז, למעלה, הענפים העירומים, היבשים, אשר זעים על רקע השמים כמו מלמלה או מין מגזרת של נייר, דקה ומרשרשת, אלא שהנייר כבר התפורר כולו מזמן.
