לאחר שנינוש, ידידת נפשה, מתעכבת, מחליטה לילי, שיננית מסורה ובחורה כבדת משקל, לנסוע בגפה לקרקס בגני התערוכה. מה שממתין לה בסופו של הערב - חברות אמיצה עם מיכאלה, נהגת המונית המסיעה אותה לקרקס, מפגש עם מאהב נעורים יפני וגור טיגריס - הוא רק אפס קצהו של השינוי המופלג בחייה. הערב עתיד לטרוף את כל מה שידעה וחשבה על תשוקה ואהבה.
על הציר שבקצהו האחד מצויה החיה על שלל חושיה ודחפיה ובקצהו האחר האדם שנותח והושבח ממקמת אלונה קמחי את אפשרויות הקיום השונות ותוהה על טיבן של האהבה והתשוקה. האם האהבה היא יציר התבונה שנועד לשחרר את האדם מכלאו הראשוני, החייתי? או שמא היא חוק טבע שכל היצורים, מתוחכמים כפשוטים, כפופים לגחמותיו? והתשוקה לזר, למעוות, לשונה, היכן היא ממוקמת במשוואה הזאת? ומה היחס בין השתיים?
לילי לה טיגרס הוא ספרה הרביעי (השלישי למבוגרים) של אלונה קמחי, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2001.
אני שולפת את הפקק מפייתו של מכל הבדולח ושופכת את תכולתו אל אמבטיה המתמלאת לאטה. בשקיפותם של המים ממיר את עצמל הסגול העמוק של גבישי המלח בלילך חיוור. יסודות מתפרקים, ומתאחדים מחדש. שקיפות וצבע. זרימה וסטַזיס.
עכשיו הריח. הדיוק במינון המרכיבים הוא סוד שלמות המכלול. אחד אחד אני הופכת את הבקבוקונים השחורים של השמנים האתריים. את אלה אין לנער, רק להביט בטיפות כבדות הנושרות מעצמן כדמעות של אושר ולספור - שלושים מכל אחד: יִלַנג יִלַנג, בֶּרגַמוֹט וניצת התפוז לעוררוּת של קצות העצבים. לעמעום הגירוי אני מוסיפה עשר טיפות של שמן ורדים, שיעטוף את כל הרעל המעקצץ הזה בדוֹק של מתיקות נקבית.
איש לא ישכנע אותי להתייחס לקצף אמבט כאל תכשיר קוסמטי גרידא. זהו אביזר טקסי, פגאני, הבא להזכיר לאישה שכל אמבטיה היא שיבה אל קצף הגלים הקדום שממנו נולדה הוונוס שבתוכה. לכן אני יוצקת את הג'ל היקר לבית גֶרלֶן בלי להסיר את עיני מהזרם ההולם בו, עד שהאמבט כולו מתכסה במרקמם של שמי אביב מוקדמים - עננים רכים החושפים בין קרעיהם פיסות שמים סגולות.
