"עלילה יכולה להתבסס על סיפור אמיתי או בדיוני. אם הסיפור אמיתי, על הקורא להאמין שהוא בדיוני. ואם הוא בדיוני, עליו להאמין שהוא אמיתי" – מילים אלה של חוּלְיוֹ רָמוֹן רִיבֵּיירוֹ הן המוטו לרומן־ממואר מקסיקו, ספרה הרביעי, האוטוביוגרפי-בדיוני, של רינת שניידובר, ילידת מקסיקו סיטי שחזרה לשם לביקור מולדת.
רינת ועמית, שתי אמניות בתחילת דרכן, מחליטות לעזוב את ישראל לטובת מקסיקו, ארץ הולדתה של רינת. במקסיקו סיטי מחכות להן משפחתה וחברותיה של רינת, וגם "החלום המקסיקני" - פנטזיה של שפע, שמחה והצלחה. בניסיון להיטמע בתרבותה המקורית, יוצאת רינת להרפתקאות מחוץ לסביבתה המוכרת, כאשר בהדרגה צצים קונפליקטים בין התרבות הישראלית הישירה והלוחמנית של עמית לבין תרבות ילדותה של רינת, שבה נהוג לחייך כשאת נותנת שוחד לשוטר או לבלות עד אור הבוקר תוך התעלמות מילדי הרחוב שמחכים לנדבה מחוץ לבר.
כתבה על הספר הסופרת סלין אסייג: "[שניידובר] מספרת במידה רבה על שנה בחייה, שנה שעוסקת בחזרתה מישראל למקסיקו, ארץ הולדתה, ומעלה שאלות על זהות, על שייכות, וגם על ההבדלים בין ממואר לרומן. שניידובר חוקרת את הנושאים האלה גם בחייה ואת העמדה והמקום שלה בתוך החברה המקסיקנית והישראלית. אבל זה לא הכול, כי ברקע ומעל לפני ומתחתיו יש אותנו הישראלים. ממליצה בחום".
קצת נבהלתי כשראיתי את הוריי מנופפים לנו בהתלהבות בין קהל הממתינים בשדה התעופה. אמא שלי, למרות נעלי הפלטפורמה הנצחיות שלה, נראתה לי קטנטונת, כאילו הצטמקה עוד יותר במהלך השנה שחלפה, ובעיניו של אבא שלי עמדה לחלוחית מלווה בחיוך נטול טינה או חשדנות, מהסוג האופייני לסבים יותר מאשר לאבות. ניתקתי מעמית והשארתי אותה עם המזוודות כדי לרוץ לחבק אותם, את שניהם יחד, נתלית על צוואריהם כמו ילדה שמצפה שגופם האיתן של המבוגרים יפטור אותה מכוח הכבידה.
