"שמעו סיפור: אהבתי פעם גבר שרצה להרוג אותי. בסוף הוא מצא אותי כחולה וללא נשימה וצוחק מי שצוחק אחרון, הציל אותי. מה קרה בין לבין? אני לא זוכרת. על כל פנים כששבה אלי הכרתי עזבתי אותו. מה יכולתי לעשות? נמאס לי. איך זוכרים אהבה? איזו בדיחה. שוכחים אותה".
אהבה, ספר הפרוזה הראשון - שציפינו לו כל כך - של מעין איתן, הוא כמו פצצה קטנה ומתקתקת המונחת על שולחן קפה בסלון בורגני. בווירטואוזיות לשונית ובשפה שאינה נזקקת להצדקות פסיכולוגיות או פילוסופיות שואלת איתן כיצד יכולה להתקיים אהבה בעולם שקיימת בו גם זנות.
בין אינטראקציות עם גברים ומבטים נטולי מילים, היא מנווטת את הגיבורה שלה, העוסקת בזנות, במסלול שמעלה את השאלה איך אהבה יכולה להתקיים בעולם בו סקס הוא מטבע עובר לסוחר, ולא מניחה לנו להותיר את הזנות, על מבני התשוקה הקשיחים שלה - אדון-שפחה, אבא-ילדה, לקוח-זונה - מחוץ לפרקטיקות התשוקה שבין גבר ואישה המבקשים לקיים "אהבה".
מעין איתן (1986) גדלה בנגב וחיה בתל אביב. סיפורים קצרים, מסות ותרגומים פרי עטה התפרסמו בבמות שונות בארץ ובחו"ל. אהבה הוא ספרה הראשון.
לא היו לכן חברים
היה לכן צחוק משגע. היו לכן רגליים ארוכות, שדיים גדולים, בטן שטוחה. לא, הייתן שמנות. באתן מבתים הרוסים, משפחות עם כסף, ההורים שלכן היו משוגעים זה על זה. אבא שלכן היה רואה חשבון, חבר קיבוץ, חסר בית, מרצה לשפות באוניברסיטה. הוא אהב אתכן כמו שאוהבים בת זקונים. הייתן בנות יחידות. נולדתן למשפחה מרובת ילדים, אחרי שנים של טיפולים, הייתן מאומצות. עולות חדשות מאתיופיה. הייתן טובות בחשבון, למדתן ראיית חשבון. לשון עברית. קינסיולוגיה. רציתן לעבוד עם ילדים, להיות עורכות דין, אימא שלכן הייתה מכורה לסמים (נגמלה לבד), היה לכן דוד רופא. לא, הוא ישב בבית כלא, על ניסיון לרצח. הייתן בלונדיניות, בקיץ קצוות השיער שלכן נשרפו כליל. לא; השיער שלכן היה שחור ממש, מתולתל כולו. נולדתן בסנקט פטרבורג. לא לא: ההורים שלכן באו מאמריקה, אתן נולדתן במושב, עניתן להם בעברית כשפנו אליכן בבליל שפות זרות. דיברתן רוסית עד גיל שבע ואז שכחתן, גם את השלג. עברית הייתה השפה היחידה שהכרתן.
