מינימי

רונית ידעיה

תיאור

בספרה השביעי, חוזרת רונית ידעיה אל זירת ההתרחשות שנפרשה בפנינו בעור, על בורסת היהלומים כבועה עם שפה וכללים והיררכיות משלה.

 

עשר שנים מאז פיטוריה של לוסיאנה חפץ מעבודתה כממיינת סחורות בבורסת היהלומים - ולאחר מפגש מטלטל עם עבודות האמנות של דוריס סלסדו - היא עמלה על תערוכת פיסול שאפתנית שבמרכזה הדמויות שפגשה בבורסה.

 

לוסיאנה, שנעה בין תחכום לנאיביות, מנסה למצוא חיים חדשים במחוזות האמנות שנראים בעיניה חומלים יותר, מאירים ומוארים. תערוכת הפיסול שהיא עמלה עליה מאפשרת הצצה לעולם בעל שפה ייחודית, כללים והיררכיות משלו, הממזג בין מסחר, פשע ואמנות.

 

מתוך הספר

לפני שנה בערך, בדרך חזרה מהים, החלקתי מול תחנת האוטובוס ועפתי על המדרכה. פועל ניקיון שבדיוק שפך קצת זבל לפח קרא לי, “היי, גברת, צריכה עזרה?” לא עניתי והמשכתי לשכב המומה ונעלבת. הוא מיהר אלי ואחז בי בכפפות גומי, הרים אותי על הרגליים והחזיק בי עוד שנייה. התיישבתי בתחנה עם בגד ים רטוב מתחת לבגדים מול המכוניות שנסעו ברחוב הירקון, הרוב מכוניות פשוטות, לא כמו בחניה בכניסה לבניין שמשון של בורסת היהלומים, וכל מי שעובר יכול להשקיף על המכוניות המפוארות שחונות שם, צמוד לחלונות הגדולים, במגרש החניה הכי יקר בסביבה. רק מי שיש לו מכונית מפוארת יכול להרשות לעצמו כזה מקום. נשענתי לאחור, הסתכלתי על השמים מבעד לעננים ואמרתי בלי קול: אלוהים, אם אתה באמת שם, אולי תדאג גם לי? אולי תעזור גם לאחת כמוני לעשות משהו עם החיים שלה? עם החלומות שלה? משהו? ואחרי הפסקה קטנה המשכתי, ומה תרצה ממני בתמורה? מה כבר יש לי לתת לך? ואז, כאילו משום מקום, שמעתי קול קטן לוחש לי – חיים, את יכולה לתת לי חיים. נדהמתי. לא הייתי בטוחה שבאמת שמעתי משהו, אולי דמיינתי?