לאחר שספרה האוטוביוגרפי אל מול הלילה זכה להצלחה מסחרית וסחט ממנה את כל כוחותיה, דלפין דה ויגאן מהרהרת בנושא שישמש לה בסיס לכתיבת הרומן הבא. הספר החושפני, שכבר ראה אור, הכעיס מאוד כמה מבני משפחתה וכנראה שאחד מהם הוא האחראי למכתבי השִׂטנה שמגיעים לתיבת הדואר שלה.
ילדיה של דלפין התבגרו ועזבו את הבית, בן זוגה נמצא תקופות ארוכות מחוץ לצרפת לרגל עבודתו, ועל אף שזמנה בידיה ולכאורה היתה יכולה להתקדם בכתיבת הרומן החדש, שיתוק כתיבה הולך ולופת אותה. במהלך מסיבה, דלפין פוגשת את ל', סופרת צללים שהופכת במהרה לחברתה הקרובה ביותר. ל' מנסה לשכנע את דלפין לזנוח את הרעיון לחבר רומן בדיוני ולדבוק באירועים אמיתיים מחייה כבסיס לכתיבת הספר הבא שלה. דלפין מגוללת את סיפור החברות שנרקמת בינה לבין ל', שלובש אט אט אופי של מותחן מסחרר הבוחן בין היתר את הגבולות שבין מציאות לבדיה.
מבוסס על סיפור אמיתי זכה להצלחה גדולה בצרפת, עובד לסרט בבימויו של רומן פולנסקי ותורגם לשלל שפות.
עוד מספרי דלפין דה ויגאן במגדלור
חודשים אחדים אחרי הופעתו של הרומן האחרון שלי, הפסקתי לכתוב. כמעט שלוש שנים לא כתבתי ולו שורה אחת. לפעמים צריך להתייחס למילים כפשוטן: לא כתבתי לא מכתב רשמי, לא מכתב תודה, לא גלויה מחופשה, לא רשימת קניות. שום דבר הדורש מאמץ כלשהו של ניסוח, המציית לתביעה צורנית כלשהי. אף לא שורה, אף לא מילה. מראה של בלוק כתיבה, פנקס, כרטיס מקרטון גרם לי בחילה.
אט־אט נעשתה הפעולה עצמה נדירה, מהוססת, ולא בוצעה עוד בלי פחד. עצם החזקת העט הייתה לי יותר ויותר קשה. מאוחר יותר נתקפתי חרדה ברגע שפתחתי מסמך ווֹרְד. חיפשתי את תנוחת הישיבה הנכונה, את זווית הצג הטובה ביותר, מתחתי את הרגליים מתחת לשולחן. ואז נשארתי כך, חסרת ניע, במשך שעות, העיניים נשואות אל הצג. מאוחר עוד יותר, כפות הידיים שלי התחילו לרעוד ברגע שקירבתי אותן למקלדת. סירבתי בלי יוצא מן הכלל לכל הצעה שהגיעה אליי: מאמרים, סיפורים קצרים, הקדמות וכן השתתפות באנתולוגיות. ברגע שראיתי את שם הפועל לכתוב במייל או בהודעה, בטני התכווצה. לכתוב, לא הייתי מסוגלת עוד. לכתוב, היה פשוט לא.
