בתל אביב, בשנות השמונים של המאה העשרים, הכול נראה סלול ומובטח בחייו של גיבור למה אתה לא מחייך, רומן הביכורים של אודי שרבני ("זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו").
הוא מלך הכיתה (על אף שהוא מהדר יוסף ולא מנאות אפקה), תלמיד טוב, אהוב הבנות, ובעיקר הכדורגלן הכי טוב בשכונה, זה שכולם צופים לו עתיד מזהיר. הוא האח הצעיר במשפחה ובן טיפוחיו של האח הגדול, המשמש כמורה דרך לנבכי הכדורגל והחיים. כל מי שסביבו יחיה לנצח, כך הוא מתכנן, אבל משהו משתבש בדרך ומטלטל את עולמו. גם המסלול הבטוח והמהיר להצלחה מתברר כדרך מפותלת, רבת תככים ומכשולים. התחנות השונות בחייו - בשכונה, בבית הספר, בבית ומאחורי הקלעים של עולם הכדורגל - מובילות אותו אל ההכרה בחוסר השליטה בחיים.
באותנטיות ובכנות ממפה אודי שרבני תהליך התבגרות וחניכה לא שגרתי - מצד אחד הוא מאוד ישראלי, מוחשי ומוכר, אך מצד שני הוא חותר תחת הקונספציות של סיפורי התבגרות. דרך מבטו הכובש של הגיבור, הכדורגל הוא עולם ומלואו, וכששפת הכדורגל פוגשת את שפת הכתיבה נוצר חיבור ייחודי.
היה לי זמן מחשבה של מאית השנייה כדי להחליט אם לתפור את קובן, הכוכב של הבוגרים. החלטתי לעשות את זה. נתתי לו קטנה בין הרגליים, והוא נזרק לדגל של הקרן.
חשבתי על זה הרבה פעמים, איך יהיה האימון הראשון שלי עם הבוגרים; בטח יגידו לי לאסוף את הכדורים לשק בסוף האימון, במשחקונים לא ימסרו לי מי יודע מה, ואצטרך "לשבת בשקט" כי עליתי מהנוער. חשבתי אפילו על זה שאיזה כוכב מזדקן יגיד לי שכשהוא עלה מהנוער היה אסור בכלל להסתכל לוותיקים בעיניים וכל החרא הזה. שיזדיינו. מצחיקים אותי. לסחוב כדורים? בחימום של "ארבע על שתיים" להיות אחד מאלה שמתחילים באמצע? אין בעיה, אבל על הדקה הראשונה, על האימון הראשון, החלטתי שאהיה מי שאני ושאף אחד אפילו לא יחשוב שאני איזה ילד מוקיר תודה. הרי בנוער הייתי תופר שחקנים (לא אני המצאתי את המושג הזה, "תופר", זאת מילה ששמעתי לראשונה מאיזה בלם של הפועל באר־שבע ששמר אותי בנערים. הוא איים עלי בתחילת המשחק: "דיר באלאק אם אתה מנסה אפילו פעם אחת לתפור אותי בין הרגליים." מצא חן בעיניי הביטוי הזה. כמובן תפרתי אותו) — ולפעמים אפילו שם את הכדור על העורף, עובר שחקנים, וחוזר להשפיל אותם שוב. אבל קובן, זה לא סתם. הירוקים שהוא קיבל על הפרסומת מחברת המכוניות יוצאים לו מהעיניים, כמו איזה עדשות מגע אופנתיות של אנשי מועדונים. היתה לי מאית שנייה כשהוא בא אלי בריצה. אידיוט, מי מגיע בריצה מהירה לשחקן שתקוע בפינה ליד הדגל של הקרן? צריך בכלל להשהות אותי כשאני עם הכדור שם. תפרתי אותו. שיזדיין.
