כלכלה בגרוש איך (לא) להסתדר באמריקה

ברברה ארנרייך

שם מקור: Nickle and Dimed

תיאור

ספרה המרתק, החשוב ומעורר המחשבה של ברברה ארנרייך, עיתונאית חוקרת ומבקרת חברתית, שיצאה לסקר את חייהם של "העניים העובדים" (working poor) בארצות הברית ושבה עם תובנות מרחיקות לכת, הרלוונטיות מאוד גם לישראל. 

 

כותבים בהקדמה לספר יהודה שנהב ויוסי דהאן:
כלכלה בגרוש מספק חרך הצצה אל אנשי השירותים, החדרניות, נהגי המשאיות, הטבחים, פועלי הבניין, שוטפי הכלים ושאר המקצועות המשלמים שכר-מינימום. ארנרייך כותבת מן המטבחים של המסעדות השמנוניות, איזורי הזבל ושטיפת הכלים שלהם; מחדרי ההלבשה של חדרניות במוטלים זולים המדיפים ריח פירורי צ'יפס ושאריות עשן שממאן להתפזר; מן הקרוונים הממוקמים מתחת לאוטוסטרדות אפורות בצדי תחנות הדלק; מן המקלחות והמטבחים של בתי החולים הסיעודיים בהם עוסקות העובדות בניקוי שאריות של אוכל זול, ערימות קיא ושער ערווה; מבט מלמטה על עולם שהאופקים שלו מתוחמים באיזורי שכר-המינימום בין וונדיס, סבארו, וול-מארט וקנטקי פרייד צ'יקן...
כלכלה בגרוש
הוא אגרוף בפרצוף. אתנוגרפיה חברתית ריאליסטית המלמדת אותנו על האלסטיות של חוקי הכלכלה, על כישלון השוק, ועל המצב האנושי יותר מאשר כל תיאוריה אקדמית. אנו למדים שאין מערכת כלכלית סודית שמשרתת את העניים. בדיוק להפך.

מתוך הספר

הרעיון שהוביל לכתיבת ספר זה עלה על רקע מפואר יחסית. לואיס לַפהָם, עורך הארפר'ס, הזמין אותי לארוחת צהריים של 30 דולר במסעדת קאונטרי-סטייל צרפתית מעודנת כדי לדון במאמרים עתידיים שלי עבור המגזין שלו. אכלתי סלמון וסלט ירוק, אם איני טועה, וניסיתי למכור לו כמה רעיונות שעניינם תרבות הפופ, עד שהשיחה התגלגלה לאחד מהנושאים המוכרים לי יותר: עוני. איך אפשר להתקיים מן המשכורות שמרוויחים אנשים חסרי הכשרה מקצועית? ובעיקר, תהינו, כיצד יצליחו ארבע מיליון הנשים שעמדו להיפלט לשוק העבודה עקב הרפורמה בקצבאות הרווחה, להסתדר עם 6 או 7$ לשעה? אז אמרתי משפט שעוד נכונו לי הזדמנויות רבות להתחרט עליו: "מישהי צריכה לקחת את זה כפרויקט עיתונאי בנוסח הישן, אתה יודע, פשוט ללכת לשם ולנסות בעצמה". התכוונתי למישהי צעירה ממני בהרבה; איזו פרח עיתונות רעבה שעתותיה בידיה. אך על פניו של לפהם כבר נמתח החצי-חיוך המטורף שלו שבישר על קצם של החיים המוכרים לי, לפרק זמן לא קצר, והוא אמר מילה אחת: "את".