ילדי הגטו - שמי אדם

אליאס ח'ורי

תיאור:

אדם, המספר, הוא פלסטיני אזרח ישראל בשנות החמישים לחייו שהיגר לניו־יורק לאחר שהתייאש מן החזון של "מדינת הישראלים", ונקרע בין הערבית, שפת האם שאתה נולד, והעברית שבה בחר כשפת האב. חייו המתפתלים בין זהויות לשוניות ונאמנויות צולבות הובילו אותו בדרך חתחתים עד למותו הבלתי צפוי.

 

אדם מותיר אחריו רשימות מקוטעות המוטלאות מאמת ובדיה, מילים ובבואות של מילים, סיפורים והרהורים, שירה הכתובה כפרוזה, פרוזה כשירה - מגוון סוגות ואמצעי מסירה הנערמים לרומן רב־שכבתי המתעתע בקוראיו. מהו בכל זאת החוט המאחה את העלילה? השואה והנכבה, הזהות החצויה של הפלסטינים בישראל, הגטו בלוד, שתיקה ועדות, היסטוריה והיסטוריוגרפיה. אבל לפני כל אלה שוכנת הלשון הנוברת בעצמה, חושפת את רגביה ומגלה את פצעיה במסע אל הזיכרון.

 

אליאס ח’ורי (יליד ביירות, 1948) הוא מן הסופרים והאינטלקטואלים הערבים החשובים כיום (באב אלשמס, מסעו של גנדי הקטן). עד כה פרסם שנים־עשר רומנים ושלושה מחזות, וספריו זכו בשלל פרסים ותורגמו לשפות רבות. כיום הוא מחלק את זמנו בין ביירות, שם הוא עורך את כתב העת של המכון ללימודים פלסטיניים, לניו־יורק, שם הוא מלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו־יורק. "ילדי הגטו" הוא ספרו השישי המתורגם לעברית.

 

הספר ראה אור כחלק מ"מַכְּתוּבּ" - סדרת ספרים ייחודית שבבסיסה תרגום לעברית של יצירות מהספרות הערבית. הפרויקט הוא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית,

יהודים ופלסטינים, והוא תוצר של חוג המתרגמים ערבית־עברית שהתגבש במכון ון ליר בירושלים.

 

הסדרה רואה אור הודות לשיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות והוצאת עולם חדש. 

כך זה מתחיל:

כך כותב על הספר אברהם בורג: 

"קשה מאוד לכתוב ביקורת על משהו שהוא קרוב למושלם. כל שנותר אחרי הקריאה הסוחפת הוא לתאר, לצטט, להשוות ולהרהר. כי היכולת הסיפורית הנדירה והייחודית של אליאס ח'ורי ומלאכת המחשבת של התרגום בידיו של יהודה שנהב־שהרבני (יצירת אמנות בפני עצמה) הופכות את "ילדי הגטו - שמי אדם" לאחד הכתבים הנוגעים והחשובים ביותר של השנים האחרונות. אחריו לא צריך מלים, ולו משום שמדובר באחת היצירות הרהוטות והקולחות ביותר על אודות השתיקה. שהרי "השתיקה היא סיפור חיי", כותב ח'ורי (עמוד 118)."

(עיתון הארץ, 11.5.2018)

באותו עניין