האגם הוא סיפור אהבה אפוף מסתורין, הכתוב בסגנונה המדוד והייחודי של הסופרת היפנית המצליחה בננה יושימוטו.
צ'יהי'רוֹ מתגוררת בטוקיו לבדה ומתמודדת עם הפרידה מאמהּ שמתה טרם זמנה. מחלון דירתה היא רואה כמעט מדי יום ביומו את נַקַג'ימָה, המשקיף גם הוא מחלון ביתו. בין אמנית ציורי הקיר לחוקר הגנטיקה הולך ונרקם קשר עדין של אהבה. אבל נקג'ימה נושא עמו משא כבד מילדותו.
כשהשניים נוסעים לבקר את חבריו הטובים של נקג'ימה, אח ואחות המתגוררים בבית קטן לחופו של אגם מבודד, מתחילה צ'יהירו לפענח רמזים המובילים אל טראומת הילדות שעדיין מאפילה על חייו של אהובהּ.
בפעם הראשונה שנַקַגִ'ימָה־קוּן* ישן אצלי חלמתי על אמי שמתה.
אולי משום שלראשונה אחרי זמן רב ישנתי עם עוד מישהו בחדר.
הפעם האחרונה שישנתי לצד מישהו היתה כששהיתי עם אבי בבית החולים, בחדר שאמי שכבה בו. מדי פעם התעוררתי, בדקתי שהיא עדיין נושמת ואז הייתי שוב נרדמת. שלא כצפוי, רצפת החדר בבית החולים היתה מאובקת, ומהפינה ששכבתי בה יכולתי לבהות בכדור אבק אחד שנח תמיד באותו מקום. לא הצלחתי לישון שינה עמוקה, ובכל פעם שהתעוררתי מהנמנום, שמעתי מהמסדרון את צעדיהן הבלתי פוסקים של האחיות. והרגשתי שאף על פי שהייתי מוקפת באנשים שעומדים למות, הייתי רגועה יותר בבית החולים מאשר מחוצה לו.
בשפל המדרגה יש מתיקות מיוחדת שלא מוצאים בשום מקום אחר.
התחלתי לחלום על אמי רק לאחר שמתה.
