נֶטְקָה. יש בו משהו סלאבי, בשם הצלול הזה, לא כן? חמישים אחוזי דם פולני זורמים בעורקיה. זמן רב יחלוף עד שבנה יחשוף בה את פולין, יעלה על עקבות האב המתנכר, יפתור משהו מרזי המסתורין של עברה ויפליג בדמיונו אל מחוזות הילדה הננטשת שוב ושוב, שתהיה אמו.
פיליפ לַבְּרוֹ, סופר, עיתונאי, במאי ודמות מרכזית בחיי התרבות של צרפת, הוא בן להורים שזכו באות חסידי אומות העולם של יד ושם. בספרו הילד הקטן תיאר את מעשי אביו, שהציל לא מעט יהודים בצרפת הכבושה של מלחמת העולם השנייה. הספר אמי, שלא הכרנו מוקדש לאֵם, ובין היתר מובלט הפעם חלקה באותן נסיבות.
אַנְִריֶיט לברו, נֶטְקָה בפי בעלה וילדיה, הלכה לעולמה בגיל 99.
אישה יושבת ופניה אל הים.
במרפסת הקומה השלישית במעון האוסמן, במוֹן־בּוֹרוֹן שבמעלה האזור החולש על ניס, מצחיית שחקן גולף משנות הארבעים מכסה את מצחה, עדשות משקפיה עבות וכהות מעט, צעיף ורדרד מסוכך על כתפיה, חפץ מלבני קטן בידיה, שם, שקועה בכיסא הגלגלים שלה, היא מתבוננת בים. קוראים לה נֶטְקָה, שם פרטי שאביה, אותו לא הכירה, העניק לה. בהתחלה כינו אותה כנראה נטושקה ולאחר מכן, נֶטְקָה. בעלה, אבי, קרא לה נֶטְקָה. אנחנו קראנו לה אימא והנכדים קוראים לה ממיקה. נֶטְקָה, נטושקה, ממיקה, יש משהו סלאבי בשמות הללו, שגון קולם צלול, ואין בכך פלא. חמישים אחוזים של דם פולני זורמים בעורקיה. יידרש לי זמן רב לזהות את פולין, לתור אחר עקבות האב האלמוני, לשחזר את חצייתה את אירופה, לדמות את ילדת המזוודה, להגדירה כמי שנטשוה. היא הייתה ועודנה אִמי... "אימא קטנה שלי".
