אוטוביוגרפיה של דלת

נורית זרחי

תיאור

"אוטוביוגרפיה של דלת" היא מעין הטרו-ביוגרפיה של הסופרת והמשוררת נורית זרחי: זוהי צורה חדשה ומרעננת של כתיבת ביוגרפיה של עצמי המזדהָה עם אחרת או מתגלגלת באחרת. לכאורה, הסובייקט של אוטוביוגרפיה זו היא דלת הפותחת את הספר וחותמת אותו, דלת שנידונה לשמש מעצם טבעה כ"תנועה המהפכת בין חוץ לפְּנים". זרחי מתייצבת לסירוגין לפני הדלת או מאחוריה, כשהיא מבקשת להציץ דרך חור המנעול לחדריהן של דמויות קיימות ובבואות-דמיון שלא יצאו מפתח ביתן.

 

בקטעי פרוזה, שירה והתבוננות, זרחי מטה אוזן אבסולוטית לרחשי החוץ והפנים הנשמעים מבעד לדלת, אך משמרת את רוח השאלה והספק הרדיקלי מבלי להעניק מפתח כניסה לעצמה או לקוראיה. "תולדות החיים לא מהוות אף פעם הסבר מוחלט," היא כותבת. המכוּנה 'אוטוביוגרפיה' אינה ניסיון לספק פשר קווי-סיבתי. היא קשת אפשרויות ממשיות ובדויות, המורכבות מאנשים ומיסודות מופשטים – הילד, האם, השפה, החוץ, הפנים, הריק – המתֻווכים בתורם על ידי קריאה: "ביבליוגרפיה היא כמו קריאת תווי הפנים". אמילי דיקנסון, דבורה בארון, רוזה לוקסמבורג, מרסל פרוסט, הילדה דוליטל, נילס אולגרסן ואחרים מכוננים כאן ביחד מעין אחוות בדידות שזרחי מזמנת סביב שולחנה, כשהיא תוהה שוב ושוב על המשאלה לא לצאת מהבית של אלו הספונים בין הקירות מבלי שיחושו בתוקף כך מוגנים, מבלי שיהיו בעלי בית. לפעמים נדמה כי דווקא אלה שהדפו את החוץ ויתרו על הבית, וכי הסתגרותם אינה אלא ביטוי רדיקלי לצמצום שאחריתו פרישה מן העצמי והיאלמות דום.  

מתוך הספר

"אני נעלבת אם מדמים אותי לקיר, הרי לא ניתן לטעות. מה שמייחד אותי הוא התנועה המהַפֶּכֶת בין חוץ לפנים. זה מעניק לי ממד נוסף, ניתן אולי לקרוא לו נפש.
אף שאני מקובעת (יש נפשות כאלה), אני מסוגלת להיות מופעלת.
אני חשה את רצונם של אדוני הבית. די שילחצו על הידית שהיא אפס קצהלי, ומיָד אני פועלת כמהופנטת."