אהבה רחוקה

יוכבד בת-מרים

  • עריכה: רות קרטון־בלום, גיל וייסבלאי
  • עיצוב: דוד בן הרא"ש
תיאור
ספר זה מופיע בעקבות תגלית ארכיונית מרתקת: קבוצת מכתבים שכתבה יוכבד בת־מרים הצעירה אל חיים הזז, ואשר לא פורסמו מעולם. זוהי עדות נדירה לפרק חייה העלום של יוכבד בת־מרים (1901–1979), טרם עלייתה ארצה, כמשוררת עברייה צעירה ברוסיה הסובייטית. סיפור האהבה המורכב בינה לבין הסופר חיים הזז (1898–1973) נרקם על רקע פרידתם ונדודיהם של השניים, עד לפגישתם המחודשת בפריז, ב־1926.
 
לצד 24 ממכתביה של בת־מרים, מובאים כאן 24 שירי המחזור מרחוק, שנכתב באותה עת ממש. פרסומם זה לצד זה מאיר באור חדש מפתיע את יצירתה המוקדמת של אחת מן המשוררות העבריות הגדולות. מעבר לאינטימיות הביוגרפית, מזומנת  כאן הצצה לפרק דרמטי בחיי יהדות רוסיה שלאחר המהפכה.
מתוך הספר
אֶת־הַמֶּרְחָק, שֶׁנָּח 
בֵּינִי וּבֵינְךָ-
אֶעֱבֹר כֻּלּוֹ
וּלְפָנֶיךָ אָבואֹ
אֶת־כֻּלּוֹ, הַכָּחֹל,
אֶכְבֹּש,
כִּנְשִׁימָה אֶבְלָעֵהוּ,
וְאָבוֹא
לֵאמֹר דְּבַר־מָה לְךָ.
מָה אֹמַר?
וְאִם אֹמַר? ---
וּכְשֶׁאֹמַר
וְאֶפְנֶה לָלֶכֶת,
יִסָּגְרוּ מֶרְחָבַי כִּכְנָפַיִם שֶׁנֶּאֶסְפוּ,
וְרַק שְׁבִיל צַר יִתְפַּתֵּל,
כְּמוֹ נֶעְלָם
שֶׂנִּגְלָה לְפָנַי,
וּלְרַגְלַי מְפֻיָּס יָנוּחַ.
אֶת שְׁבִילִי זֶה
בַּעֲלֵי אֱלוּל אֲרַפֵּד,
וּבֵין שְׂדֵרוֹת לִבְנִים, עַל אָשְׁרָם אֲבֵלִים,
חוֹטֵאת וְשׁחָה אָשׁוּב לְבַדִּי.
 

מתוך מאמר של רות קרטון-בלום בספר:

פרסום מכתבי האהבה של יוכבד בת־מרים הצעירה אל הסופר חיים הזז מעורר בי רגשות מעורבים. תחושת החידה שהותירה בת־מרים במתבונן בה כפרסונה הייתה חלק מקסם המשיכה שלה, והיא גם שהביאה משוררים להידרש בשיר אל דמות הכוהנת הטרגית, הצלולה והנזירית, שדווקא בהסתלקותה מהכתיבה הפכה ביתר שאת למעין מוזה למשוררים כנתן אלתרמן, אבות ישורון ואחרים. אבא קובנר דימה את מצחה הגבוה לטקסט פתוח, "רַק מֵצַח רָם כְּפָרָשָׁה פְּתוּחָה מִקְלָף" − דימוי המעורר את הדמיון לפעולת הכתיבה והכתב. דמותה רבת־הכוח ואפופת הסוד, נוגעת בחייהם. ואילו הם, מנסים לפענח אותה ולכלול את שפתה בשפתם. כל אחד מהם ראה בה גם את דמות עצמו המועצמת בה; מִנסרה שמצלילה את הפואטיקה הפרטית שלו. היא הייתה בשבילם גם הקשר לרוסיה, כיוון שנגעה במהפכה, בשירה הרוסית ובחרה בעברית. כל זה בונה סמכות, עין שופטת.
גם אני אהבתי את המסתורין, את הריחוק, את הדיבור בגוף שלישי; המשוררת שלעולם אינה נמצאת בגובה העיניים, בגובה הרחוב. ולא מתוך התנשאות, אלא מתוך פרישות. ולצד הריחוק − הספונטניות: הדי צחוקה המתגלגל עדיין נשמעים באוזניי.