ספרה השני של שלומית נעים נאור עוסק באתגרי חיים נשיים מעולמה של המשוררת ובד בבד משרטט חוויית חיים שאינה נשית דווקא, אלא אוניברסלית.
בשירתה, מעלה המשוררת את פרטי החיים הרגילים ביותר למדרגת סמל רחב, ומעניקה לאתגרי החיים (הורות, דיכאון, אשמה) ממד רחב, נשגב כמעט. היא עוסקת בעדינות ובתבונה בחומרי הקיום האנושי, על פסגותיו ותהומותיו, בשירה כואבת שמצליחה להותיר פתח לתקווה, גם מתוך הכאבים ומפחי הנפש הקשים ביותר.
הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מְדַבְּרוֹת עֲלֵיהֶם:
בְּגִידַת הַגּוּף
הָעוֹבֵר וָשָׁב
הִתְעַבּוּת הָאַגָּן
בְּדִיקוֹת הַדָּם
חֹסֶר הַשֵּׁנָה
דְּחִיסוּת הַבָּשָׂר
סְמִיכוּת הַנֶּפֶשׁ
לֵיל הַטְּבִילָה
