סיפורה האישי של לימור תמיר, על התמודדותה עם טרשת נפוצה, ולא פחות מכך על חיזור וריצוי, פסגות ותהומות, ריגושים ואהבות, בדידות ואובססיות, שיגעון, געגוע וכמיהה אינסופית לשייכות. לס-ביט משלב אוטוביוגרפיה עם ספר העצמה אישית, ומגולל על הדרך סיפור חיים שעבר כמעט בכל תחנה לסבית בתולדות ישראל.
בכתיבה אותנטית המלווה בהומור עצמי מספרת תמיר כי חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, עד שבגיל 42 עצרה את עצמה בחריקת בלמים בשל הגילוי כי חלתה בטרשת נפוצה. בעקבות מפגש משנֶה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, הגיעה לתובנות מרחיקות לכת על מהותנו ועל מערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
“למה הגעת אליי?”
“הגעתי כי קיבלתי טרשת נפוצה”.
“כן? מעניין, ממי קיבלת?”
שתיקה. “לא יודעת מִמי. באמת אין את ‘זה’ לאף אחד במשפחה שלי”.
“אין את זה במשפחה, אז ממי קיבלת? מה, מישהו בא ונתן לך אותה?” היא ממשיכה.
העיניים הירוקות-כחולות שלה צופות בי וחודרות ישר לתוכי, ממתינות יחד איתי לתשובותיי.
אני, עם חיוך קטן ונבוך כזה שמנסה להמיס את הרצינות בחלל החדר, נוגעת לעצמי במצח, אולי תבוא לי איזו תשובה.
“אני באמת לא יודעת, אולי זה ממני?”
“בדיוק, ממך! אנחנו לא ‘מקבלים’ מחלה, אלא יוצרים מחלה”, היא קובעת, טופחת בכף ידה בחוזקה על שולחנה וקוראת לכיווני. “את צריכה להבין שעד שאת לא תשימי גבול - תהיה לך מחלה עם הגבלה בגוף הפיזי”.
מי את, אילנה רוגל, אני תוהה בתוכי, חשבתי ששלחו אותי לנטורופתית...
זו הייתה יריית הפתיחה לפגישה ששינתה את חיי מהקצה לקצה; כזו שהעירה אותי והפכה את חיי מתאונת שרשרת להרפתקה מרתקת.
