גדעון עמיחי, איש פרסום מצליח ויוצר רב-תחומי, מחבר הספר לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן. מסע יצירתי, מזמין אותנו בספרו השני בעברית למסע בין תחנות חייו האישיות והמקצועיות, על הקו שבין תל אביב לניו יורק, הערים בהן הוא חי לסרוגין בשנים 2016-2012.
בספר מאיר עמיחי - באנקדוטות טקסטואליות, בצילומים ובאיורים, כולם פרי יצירתו - מקומות לא מוכרים בעיר ניו יורק מזווית אישית ומתוך אהבה לקצב ולאנרגיה של רחובותיה. הספר, הכתוב כפרגמנטים, מזמין צלילה אל תוך עולמו של עמיחי ולאבחנותיו לגבי הבדלי תפיסות ומוסכמות חברתיות בין "שתי מערכות ההפעלה השונות" שבהן הוא חי, תל אביב וניו יורק.
ספר נהדר לחובבי הערים הגדולות ולכל מי שלא מפסיק לחלום, שבו משתף עמיחי בדרך שעבר כתלמיד צעיר בסקול אוף ויז'ואל ארטס בניו יורק ועד ששב אל בית הספר, כעבור 23 שנים, בכדי ללמד בו ולהעביר מהידע שצבר בקריירה הארוכה שלו, כל זאת תוך כדי פסיעה ויזואלית וטקסטואלית בניו יורק.
מאז שהגעתי לניו יורק הרבה חברים שואלים אותי אז איך זה לעשות "פרזנטציה באנגלית"?
כאילו שבאמת יש הבדל. אבל משום מה, זו הנחת היסוד בבסיסה של השאלה. הנחה שכמובן אין מופרכת ממנה. שהרי אין הבדל ממשי בין פרזנטציה באנגלית, צרפתית או אמהרית. אני חייב להודות, שדי זנחתי את המושג "פרזנטציה". עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, המילה הזו, וכל מה שהיא מסמלת, קצת מנופח לטעמי ואף עלול להחטיא את המטרה. לא חלילה שלא עשיתי מאות ואולי אלפי פרזנטציות בחיי, אך בשנים האחרונות, אני מנסה להמיר את המילה המלחיצה הזה, ב"סיפור".
כן סיפור.
במקום לעשות פרזנטציה מכופתרת, מרובת שקפים ועודף פירוטכניקה, שמאז ומתמיד לא הייתי מחסידיה, אני מאמין שסיפור יכול לכבוש את ליבם של היושבים בישיבה, בצורה הרבה יותר משכנעת. זה נכון גם על חברי הנהלה מעונבים לתפארת, או ישיבות דירקטוריון מלחיצות.
