אלף בית של גימל - מסע יצירתי בתחנות החיים הוא ספרו השלישי בעברית של גדעון עמיחי, אשר נכתב בחלקו במהלך ימי מגפת הקורונה.
זהו מעין מילון ערכים של החיים, הסדורים בסדר אלפביתי, ומעמיקים את מסעו של עמיחי אל תחנות חיים משמעותיות – בילדות, בנעורים ובבגרות: חוויות, זכרונות, התנסויות, טיולים, טעמים, הישגים מקצועיים וגם תובנות ומסקנות.
בספר, המלווה בצילומים, איורים וקריקטורות מעשה ידיו של עמיחי, הוא מתאר רגעים מימי הסגר והגבלות התנועה - בסלון, במטבח, לבד מול שולחן ליל הסדר, בחדר הרחצה - ומשתף בסיפורים מאחורי הקלעים של קמפיינים פרסומיים שנוצרו בשנים האחרונות בחברת No, No, No, No, No, Yes לצד תובנות שיווקיות.
בדומה לענף הפרסום, שבו מציגים יותר מחלופה אחת, כך גם הספר יצא לאור בעיצוב שתי עטיפות שונות.
זמן קורונה. קמתי ונכנסתי ישר למקלחת. הייתי מפוצץ אנרגיות של אחרי חג וחדור מוטיבציה. היו מלא מים חמים (הנאה קטנה בתקופה מוזרה). התחלתי בלשטוף ידיים: כף היד, פנים היד, בין האצבעות. כמו שלימדו. אחר כך סיבנתי טוב טוב גם את המרפקים (ליתר ביטחון). יצאתי. התנגבתי. ניגבתי אדים מהמראה. התגלחתי בסכין חדש. אין, אני חי על הקצה!
ניגבתי עוד אדים מהמראה. "אתה חייב להסתפר", אמרתי לראש שהשתקף בה. הוצאתי מהמגירה את המכונה שקניתי פעם בהיסח דעת (רגע של פיתוי בעמדת התשלום. אפילו לי זה קורה). הסתכלתי על המכונה, פעילות רבה לא היתה לה עד היום (חוץ מאיזה ויש קטן על החזה פעם ב...). הבטתי שוב במראה, במיוחד על השיער, והרמתי את המכונה לתרגיל על יבש. עשיתי תנועות של כאילו כזה, מלפנים ומהצד, מלפנים ומהצד השני, והבנתי שאין לי מושג איך לספר את עצמי מאחור. "אל תהיה צודק, תהייה חכם", שכנעתי את עצמי. החזרתי את המכונה למגירה שלה, ותפסתי את הפינצטה. סידרתי גבה (השנייה הייתה בסדר) ותלשתי שערה-שתיים מהנחיריים (שתיים מתחרז יפה, האמת שתלשתי יותר). שמתי קצת אפטר שייב (היקר, זה של הדייטים), החלקתי אל הג’ינס שאני הכי אוהב (ירדתי איזה שני קילו), ובחרתי חולצת כפתורים צחורה כשלג. גרבתי גרביים ונעלתי את הנעליים האיטלקיות (לא גאווה גדולה איטלקיות בימים אלה), זרקתי עלי ז'קט, התמתחתי (בבוקר אני מטר שמונים), ויצאתי.
