מהרגע שבו מראדונה שלח יד לשמיים כדי לגעת בכדור עד לרגע שבו חלף על פני כולם ולא נתן לאיש לגעת בכדור; מהרגע שבו פלה הפך למלך עד לרגע שבו לואיס סוארס הפך לנבל; מהנגיחה של זידאן לרשת עד לנגיחה של זידאן במטראצי; מהרגע שבו מייקל אואן דהר עד לרגע שבו אמבפה לא נעצר - 50 הרגעים הגדולים בתולדות גביע העולם לכדורגל בספרו של שרון דוידוביץ', שדר, מגיש ובמאי כתבות ספורט.
יחד עם כותבים נוספים, בהם אסף כהן, נדב יעקבי, דור הופמן ויהודה ארם, בחר דוידוביץ' לספר על רגעים של תהילה ומפלה, של השראה והשתאות, רגעים שאיחדו מדינות וחיברו אנשים - רגעים היסטוריים של כדורגל, שהפכו לחלק מהזיכרונות שלנו. בספר תוכלו למצוא כמה מהרגעים שגדלתם עליהם, כמה מהכוכבים שהערצתם וכמה מסיפורי הכדורגל החשובים בכל הזמנים, המלווים באיורים ובקישורים לסרטונים (QR CODE).
ב-28 במאי 1928, בכינוס הוועד המנהל של פיפ"א באמסטרדם, התקבלה ברוב קולות החלטה על "גביע העולם לנבחרות". המטרה הייתה לתקוע אצבע בעין לוועד האולימפי ולהוכיח לסנובים המעונבים ש"המשחק של העם" יכול להיות פופולרי יותר מכל קפיצה לרוחק או קרב סיף.
איטליה, שבדיה, הולנד, ספרד, הונגריה ואורוגוואי הציעו לארח, אבל כולן פרשו אחרי שהבינו את העלויות הכרוכות בדבר. כולן, חוץ מאורוגוואי, שהייתה גם "אלופת עולם" לא רשמית משתי האולימפיאדות האחרונות. אורוגוואי "לבשה חג" לקראת חגיגות 100 שנות עצמאות בהקמת אצטדיון ענק ובו 90 אלף מקומות, ובעיקר — הייתה מוכנה לשלם את כל העלויות הנלוות.
היינו רוצים לספר לכם שזאת הייתה חגיגה, דוגמא ומופת למקצוענות ולאירוח, אבל כמו לא מעט דברים בכדורגל, זאת הייתה בעיקר "פארטייה".
לא התקיימו משחקי מוקדמות וההשתתפות בטורניר הייתה על בסיס מקום פנוי במטרה למלא 16 נבחרות בארבעה בתים באופן שווה. אבל האירופיות פשוט לא רצו לבוא. מסע חוצה יבשות ואוקיאנוסים שאורכו למעלה מחודשיים וחצי היה גדול מדי עבורן. אבל בעסקנות כמו בעסקנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה. בלחץ המנהלים, בייחוד של נשיא פיפ"א והוגה הטורניר ז'יל רימה הצרפתי וסגנו רודולף סילדריירס הבלגי, התרצו בלגיה וצרפת (ללא המאמן וכמה מכוכביה שלא שוחררו מעבודתם) והגיעו יחד עם יוגוסלביה ורומניה.
