דיוקן אישי ופואטי לדמותו של אהוד מנור, מהפזמונאים הבולטים והמשפיעים של דור המדינה, חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי (1998).
רק מלה בעברית - שירי אהוד מנור בין האני לאנחנו הוא ספרה של גל (גלי) מנור, מרצה בכירה לספרות אנגלית במכללת לוינסקי לחינוך ובמכללת סמינר הקיבוצים, ובתו של הפזמונאי, שהביא לזמר העברי של סוף שנות השישים של המאה העשרים קול חדש, של יוצר רגיש אשר איננו חושש להפגין פגיעות ולבטא יסודות אוטוביוגרפיים, על רקע הפזמון הישראלי הקולקטיבי- לאומי ברובו.
דרך השירים עולים ונחשפים מאפייני כתיבתו של מנור, ההשפעות התרבותיות על יצירתו והנושאים הבאים לידי ביטוי בכל פרק בחייו, מילדות ועד זקנה. לכל אלה נלווים ניתוחים ספרותיים וחומרי ארכיון נדירים, המוצגים כאן לראשונה.
אני כותבת על אבי, אהוד מנור; על האב החי, האב שנוכח תמיד, האב החולה, האב המת; על האב שמתרגם מחזות, מגיש ועורך ברדיו ובטלוויזיה וכותב שירים מדי יום ביומו על שולחן המטבח; על האב שמחכה שאחזור בלילות, שמסיע אותי לבסיס ומחזיר יום אחר יום; על האבא שבא לבקר את ילדיי, את נכדיו, כל צוהריים. על האב האופטימי, אוהב האדם; על האב האבל, החרד, השבור; על האב חתן פרס ישראל; על האב ששונא ללכת לרופאים.
לכתוב על אבא זה לכתוב גם על אימא. הם בלתי נפרדים. תמיד מתכננים את הצעד הבא, מנתחים סרטים, מבקרים מחזות, מתווכחים על שירים, קוראים עיתונים, נחים. תמיד ביחד. הטלפונים הבלתי פוסקים של אבא לאימא, אפילו בזמן הפרסומות בעת שידורו ברדיו. הוא מתייעץ איתה על כל דבר. הם חיים את חייהם בשיתוף מוחלט, כל יום, שעה-שעה.
אני רואה בספר הזה ניסיון להבין את אבא על המכלול שבו […] זהו תהליך של התקרבות, אך בה בעת גם של התרחקות, מלאכה של פירוק והרכבה […] דווקא אחרי מותו נדמה לי שאני מכירה אותו טוב יותר מאשר אי פעם. ההתרחקות הזאת, באמצעות העין האקדמית, מאפשרת לי להבין את נרטיב הזהות שלו, את יצירתו ואת חייו. אבא שייך לדור הראשון של ילידי הארץ, דור שעל כתפיו משא כבד – עתיד המפעל הציוני. את המשא הזה הוא נשא בלב אוהב, אך גם כבד ומפוצל.
