ויויאן סילבר

יוֹם אֶחָד שִׂחֵק יוֹנָתָן, בְּנָהּ בֶּן הַשָּׁלוֹשׁ שֶׁל וִיוְיַאן, בְּאַרְגַּז הַחוֹל.
"אִמָּא," הוּא שָׁאַל, "אֵיפֹה נַאסֶר?"
"לֹא מַרְשִׁים לוֹ לָבוֹא," וִיוְיַאן אָמְרָה.
"לָמָּה?"
"כִּי יֵשׁ בֵּינֵינוּ לְבֵין הַפָלַסְטִינִים סִכְסוּךְ גָּדוֹל."
"עַל מָה הַסִּכְסוּךְ?"
"עַל אֲדָמָה."
"אָה," אָמַר הַיֶּלֶד. הוּא לָקַח דְּלִי פְּלַסְטִיק קָטָן, מִלֵּא אוֹתוֹ חוֹל וְהִגִּישׁ אוֹתוֹ לָאֵם הַמֻּפְתַּעַת.
"הִנֵּה," אָמַר. "קְחִי. יֵשׁ כָּאן אֲדָמָה. תְּנִי אוֹתָהּ לְנַאסֶר. תַּגִּידִי לוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לַחְזֹר."