אהרוני - תחנות אוכל בחיי

זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא בא לקחת אותי מהגן. זה היה כל כך יוצא דופן, שאני זוכר בדיוק מה לבשתי: היה לי מעיל צמר סרוג בצבע כחול, עם כפתור אחד באותו גוון של כחול בחלקו העליון, ולולאה אחת שנרכסה אליו מתחת לסנטר שלי. היה גם קפוצ'ון. הוא התנדנד מאחור כשניסיתי להתאים את מהירות הצעדים שלי לצעדיו של אבא, וכף ידי הקטנה נתונה בכף ידו הלחה ברחובות העיר התחתית של חיפה. שאלתי מה קרה. "הפתעה," אמר האיש הנרגן בדרך כלל בקול רך, חיוך רחב ועיניים רכות, והצעדים הקטנים שלי הפכו לדילוגים של שמחה. "נחש מה ההפתעה," הוא אמר. מיד פלטתי תערובת של חפצים שנפשי חשקה בהם, דברי מתיקה, פנטזיות חסרות שחר על תלת־אופן, נסיעה לדודים האהובים בתל אביב. אבא, בתוך הלך הרוח הנדיר של חיוכים ורוך, הגן בעקשנות על ההפתעה חרף תחינותי. תנו לי להסביר משהו: מעולם עד אז, וגם מאז, לא חגגו אצלנו ימי הולדת. זה היה בית צנוע, דירת שני חדרים בקומה השלישית של בניין שהיה מאוכלס בעיקר במשרדים, עם שני הורים עובדים אבל גם ארבעה ילדים. הכסף היה מועט, ומתנות מכל סוג שהוא לא ניתנו לנו מעולם, לא בימי הולדת ולא במועדים אחרים. גם לא היו לנו ציפיות לקבל אותן. לא פלא שבאותו יום הלך וגבר קצב פעימות לבי ככל שהתקרבנו הביתה. הפתעה, לכבודי. ככה סתם באמצע השבוע. בלי שום סיבה נראית לעין.