מריסה וצ׳בלה, שתי חברות טובות שכל אחת מהן נשואה באושר, מוצאות את עצמן במפתיע במיטה המפוארת של מריסה, שקועות בסקס סוער שמותיר אותן המומות. בו־בזמן, בעלה של מריסה, אחד מאנשי העסקים העשירים בפרו, שקוע בשערוריית מין מביכה: צהובון רכילותי מתכוון לפרסם תצלומים מרשיעים שלו מאורגיה של סמים וזונות. במהרה הפרשה הופכת לתסבוכת גדולה, שבה מעורבים כוחות פוליטיים רבי־עוצמה.
מריו ורגס יוסה, חתן פרס נובל לספרות, ברומן מתח נועז, עסיסי ויצרי, הכולל תיאורים ארוטיים מפתיעים ומענגים. הרומן מתרחש בשנות התשעים של המאה העשרים, בתקופת הנשיאות המושחתת של אלברטו פוג'ימורי, ובמרכזו שני זוגות עשירים שחיים בנחת בארץ מוכת טרור ועוני.
סיפור על עיתונאים שמוכרים את נשמתם לשטן, על המושכים־בחוטים שמניעים חפים מפשע כמו בובות על חוט, ועל העיוורון והדקדנטיות שבהם חיים העשירים, גם כשעולמם מתערער.
האם ערה היא או שרויה בחלום? היא עדיין חשה את החוֹם בגב כף רגלה הימנית, תחושה יוצאת דופן שחולפת בכל גופה ומזכירה לה שהיא לא לבדה במיטה הזאת. שטף של זיכרונות הציף את מוחה, אבל הסדר שלהם הלך והתבהר, כמו תשבץ שנשלם לאיטו. הן היו במצב רוח מרומם ומבוסמות מעט מהיין ששתו אחרי הארוחה, ומהשיחה על הטרור הן עברו לדבר על סרטים ונסחפו לרכילויות, כשלפתע הביטה צָ'בֶּלָה בשעונה וזינקה על רגליה, חיוורת: "העוצר! אלוהים אדירים, כבר אין לי זמן להגיע ללָה רינְקוֹנָדָה! איך לא שמנו לב לשעה." מריסה התעקשה שהיא תישאר לישון אצלה. אין שום בעיה, קיקֶֶה נסע לאָרֶקיפָּה, לישיבת הדירקטוריון שתתקיים מחר בבוקר מוקדם במבשלת הבירה, והדירה כולה לרשותן. צ'בלה התקשרה לבעלה. לוּסיאנוֹ, מלא הבנה כדרכו, אמר שאין בעיה, הוא ידאג ששתי הבנות יצאו בזמן לתפוס את האוטובוס לבית הספר. כן, שצ'בלה תישאר אצל מריסה וזהו. עדיף ככה ושלא יעצרו אותה על הפרת העוצר. עוצר מחורבן. אבל כמובן, הטרור מחורבן יותר.
אז צ'בלה נשארה לישון אצלה, וכעת חשה מריסה את כף רגלה על גב כף רגלה הימנית: לחץ קל, תחושה רכה, חמימה, עדינה. איך זה שהן מצאו את עצמן קרובות כל כך זו לזו במיטה הזוגית? היא היתה גדולה עד כדי כך שצ'בלה התבדחה: "מריסיטה, תגידי, כמה אנשים ישנים במיטה הענקית הזאת?" היא זכרה ששתיהן נשכבו כל אחת בפינתה, חצי מטר לפחות הפריד ביניהן. מי מהן החליקה לעבר רעותה בשנתה כך שכף רגלה של צ'בלה נחה כעת על גב כף רגלה?
