שתי יצירות מאת הסופר והמסאי האנגלי וילקי קולינס (1824–1889), מהמנסחים החשובים של הריאליזם בספרות האנגלית המודרנית.
כותבת באחרית הדבר מתרגמת הספר, סמדר גונן:
וילקי קולינס מספר לנו בהומור מושחז על זריקת ההרגעה הנפוצה לנפשנו המוטרדת, בניסיון לחיות בהרמוניה עם קרובינו, עם סביבתנו ובעיקר עם עצמנו. ונשאלת השאלה, האם אומנם קיימת הרמוניה בעולם של טורף ונטרף במֵרוֹץ העכברים להשיג את השלווה? קולינס מלמד אותנו לא ללכת בדרכו משום שאין בסופה הישג. [...] הכמיהה המודרנית לחזרה אל הטבע ואל פשטות החיים כבריחה מהמיית העיר, מהמולתה ומצפיפותה מוכרת לכולנו. אלא שידוע גם שמה שנראה מבחוץ כלל אינו דומה למציאות בכפר הנידח. מלחמות ההישרדות הפיזית והנפשית חיות ובועטות בכל מקום על פני כדור הארץ ואין מפלט.
"כן," אמר הדוקטור, לוחץ את קצות אצבעותיו בתקיפות נרעדת על הדופק בידי ומביט היישר קדימה אל אישוני עיניי. "כן, אני מבין: כל הסימפטומים מצביעים ללא ספק על מסקנה אחת ויחידה – המוח. אדוני היקר, עבדת קשה מדי. אתה משמש דוגמה מסוכנת לכל שאר העולם בעידן זה של עסקים ושל רעש והמולה. המוח שלך נמצא בעומס יתר – זו תלונתך. עליך לתת לו לנוח – זאת התרופה עבורך."
"אתה מתכוון," שאלתי, "שעליי לשתוק ולא לעשות כלום?"
"בדיוק כך," ענה הדוקטור.
