"רבים מהמשוררים הישראלים המוגדרים 'משוררי מחאה' או 'משוררים חברתיים' אינם באמת כאלה. השירים שנבחרו לאנתולוגיה שלפנינו אין בהם התיימרות לשורר מחאה מעֶמדה מדומה של סבל. הם יודעים כי 'האסון מתחיל בארוחת עסקים', כשם שירו של מתי שמואלוף, שנבחר להוביל את האנתולוגיה הזאת, על שום המוּדעות החשובה שהוא מציג לעצם המעשה: מחאה אמיתית נוצרת כאשר האדם המוחה, במקרה הזה המשורר, מוכן לשלם מחיר אישי על דבריו; כאשר הוא יוצא נגד הזרם. כאשר הוא מסתכן בכתיבת הבלתי מותר, הסמוי מן העין, ומסרב לארוחת העסקים."
[אילן ברקוביץ', "הארץ", תרבות וספרות]
הָאָסוֹן מַתְחִיל בַּאֲרוּחַת עֲסָקִים
וּמִתְכַּנֵּס בַּחֲזָרָה אֶל הַזָּרוּת
מַבִּיט בִּי, מִי אֲנִי, מַדּוּעַ אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה
וְחוֹשֵׁב עַל לִכְתֹּב אֶת זֶה וְאֶת זֶה
וְשׁוּב חוֹזֵר עַל הַמַּחְשָׁבוֹת עִם הַמִּלָּה שֶׁמַּקְשִׁיבָה בְּרַכּוּת
וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא נִכְתֹּב וְנִכָּתֵב, אֶלָּא אִם כֵּן
מַחֲנוֹת פְּלִיטֵי אוֹתִיּוֹת יַחְזְרוּ לַשִּׁיר.
