מייקי וקשת

"בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיְתָה פַּעַם סְגָנִית מְנַהֶלֶת, שֶׁהָיְתָה מְבִיאָה אִתָּהּ אֶת הַכַּלְבָּה שֶׁלָּהּ לָעֲבוֹדָה, וְהַכַּלְבָּה הָיְתָה מִשְׁתַּתֶּפֶת בַּיְּשִׁיבוֹת וּמְכִינָה לְעַצְמָהּ נֵס קָפֶה עִם חֲלַב שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל בַּחֲדַר הַמּוֹרִים, וְכָל הַיְּלָדִים הָיוּ מְשֻׁגָּעִים עָלֶיהָ. גַּם הָרָעִים וְהָאַלִּימִים נִהְיוּ טוֹבִים לְיָדָהּ. כְּשֶׁהִיא הָיְתָה עוֹבֶרֶת בַּמִּסְדְּרוֹן, הֵם הָיוּ מִשְׁתַּטְּחִים עַל הָרִצְפָּה כְּדֵי לְלַטֵּף אוֹתָהּ. וּבִגְלַל שֶׁלַּכַּלְבָּה קָרְאוּ ׳מֹתֶק׳, הַיְּלָדִים הֶחְלִיטוּ שֶׁזֶּה גַּם הַמִּקְצוֹעַ שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת. אָמְרוּ שֶׁהִיא מוֹרָה לִמְתִיקוּת, מוֹרָה לַחֲמִידוּת, מוֹרָה לְאַהֲבָה. הָיוּ אוֹמְרִים, ׳אוֹ, הִנֵּה בָּאָה הַמּוֹרָה לְמתֶֹקִיּוּת.׳ הִיא הָיְתָה עֲנָקִית, וְהָיְתָה לָהּ פַּרְוָה יָפָה בְּצֶבַע שֶׁל נֵס קָפֶה עִם חֲלַב שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְאָז, לִפְנֵי שְׁנָתַיִם, הַסְּגָנִית עָזְבָה.״
"אוֹי," אָמְרָה יְמִימָה. "דַּוְקָא הַסְּגָנִית מְנַהֶלֶת עִם הַכַּלְבָּה עָזְבָה?"
"כֵּן," אָמְרָה קֶשֶׁת. "בְּבֵית סֵפֶר אַחֵר הִצִּיעוּ לָהּ קִדּוּם, אָז הִיא עָבְרָה לְשָׁם וְנִהְיְתָה מְנַהֶלֶת."
"וּמֹתֶק?" שָׁאֲלָה יְמִימָה.
"גַּם מתֶֹק קִבְּלָה קִדּוּם," אָמְרָה קֶשֶׁת, "עַכְשָׁו הִיא בְּעַצְמָהּ סְגָנִית מְנַהֶלֶת."