סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותדבר שמתחפש לאהבה
גליה עוז
ספרה המדובר של גליה עוז, מחברת סדרת ספרי שקשוקה וספרים רבים נוספים, כלת פרס היצירה, פרס דבורה עומר ועיטור הפנקס, ובתו של עמוס עוז - ספר אוטוביוגרפי הרואה אור לאחר שנים ארוכות של פחד, שתיקה והסתרה.
"הספר הזה הוא עלי," היא כותבת, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת".
דבר שמתחפש לאהבה הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה בהטרדה מאיימת ובהפצה מכוונת של השמצות שקריות, במטרה להשתיק את הצד הנפגע.
מתוך דבר שמתחפש לאהבה
בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר.
חיינו בקיבוץ. מיטתי, הבגדים שלי — הכול היה בבית הילדים. את הוריי ביקרתי רק למשך כמה שעות בכל יום. אבל גם זה היה יותר מדי. זה לא הבית שלך, אמרו לי, לכי לבית הילדים. הייתי מוזנחת באופן שחרג מהנורמה הבעייתית ממילא שהיתה נהוגה אז, בחסות הלינה המשותפת.
אבא שלי היכה את אמא שלי. זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה. כשהיה מדובר בי הם היו חזית אחת. היא שיתפה פעולה איתו ומצאה תירוצים להרחיק אותי. הייתי דחויה ושנואה, אבל לא ויתרו עליי לגמרי. עריצוּת צריכה קורבנות, ואני, כמו כל הילדים המוכים, חזרתי שוב ושוב כדי לבקש קִרבה, בתקווה שמשהו ישתנה.