"זהו טקסט שמסתיר, מתחת למעטה האוריינות והמלומדות שלו, אופי אישי מאוד, מערטל ומתערטל, מציצני כמעט, פרטי עוד יותר מפירוש החלום שקדם לו, אישי כמו מראה של ילד המשחק בגפו, אישי כמו הדברים שמצחיקים אותנו כשאנחנו נמצאים לבד בחדר", כתב ערן רולניק, עורך התרגום העברי של רן הכהן לאחת היצירות הייחודיות בגוף הטקסטים של זיגמונד פרויד, שנפקדה במשך שנים רבות מהשיח הפסיכואנליטי.
הבדיחה ויחסה ללא־מודע, שהתפרסם ב-1905, מחולק לשלושה חלקים: בחלק הראשון דן פרויד בטכניקות השונות שבאמצעותן נוצר האפקט הקומי, החלק השני מוקדש להתחקות אחרי המניעים הנפשיים ליצירתן של בדיחות ולהנאה שהבדיחה מסבה למשק הרגשות, ובחלק השלישי של החיבור קושר פרויד בין הבדיחה לבין החלום באמצעות המושג של מילוי משאלה לא-מודעת. "אופן טיפולו של פרויד בבדיחה", נכתב באתר הוצאת רסלינג, "נהפך במובנים רבים לאב־טיפוס של אמירותיו על התהליכים והפעילויות של האני, כפי שהוגדרו במרוצת הזמן".
לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר יצחק בנימיני, עורך סדרת זיגמונד פרויד – מבחר כתבים.
