מהדורה מתוקנת (2007) לתרגום הראשון לעברית של חיבורו החשוב של זיגמונד פרויד מ-1926, שבו הוא בוחן מחדש באופן שיטתי את תיאוריית החרדה שפיתח בראשית דרכו, ומעדכן אותה.
בטקסט – שנודעה לו השפעה רבה על תפיסת החרדה אצל מלאני קליין, וילפרד ביון, דונלד ויניקוט, היינץ קוהוט, ז'אק לאקאן ורבים נוספים – מיטלטל פרויד כדרכו בין ידיעה לאי-ידיעה בחיפוש אחר מודל נפשי שייצג נאמנה את מכלול התיאוריה שלו, במיוחד לאחר המהפך המחשבתי שקיבל ביטוי במעבר לעקרון העונג (1920), שבו הצביע על קיומו של יצר מוות הרסני המנוגד לליבידו, ובהאני והסתמי (1923), שבמסגרתו הציע פרויד את החלוקה המשולשת של המנגנון הנפשי: אני, סתמי ועל-אני. לפיכך, עכבה, סימפטום וחרדה הוא הזדמנות נוחה להכיר את אחד מחיבוריו של פרויד העומד במוקדן של מרבית המחלוקות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה ובשיח הפסיכואנליטי של תקופתנו.
לתרגום, בסדרת מבחר כתבים של הוצאת רסלינג, מצורפת אחרית דבר מאת ד"ר ערן רולניק, על תפיסת החרדה אצל פרויד וממשיכיו ועל מקומה של החרדה בהיסטוריה ובתרבות של המאה העשרים.
לשון הדיבור שלנו מאפשרת להבחין בין סימפטומים לבין עכבות בתיאורן של תופעות פתולוגיות, אך היא אינה מייחסת להבחנה זו ערך רב. אילולא נתקלנו במקרים של מחלות שהיינו מוכרחים לומר עליהן כי הן מציגות עכבות בלבד ללא כל סימפטומים, ואילולא רצינו לדעת מהו התנאי המביא לכך, אזי בקושי היה מתעורר בנו העניין בהבחנה בין המושגים עכבה וסימפטום.
