האם ישראלים ופלסטינים עשויים יום אחד לחיות בשלום אזרחי ובשוויון פוליטי תחת מסגרת משותפת?
רעיונות ביחס לפתרונות דו-לאומיים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נולדו עם ראשית הופעתו של החזון הציוני. מאחד העם עד גרשום שולם, ממרטין בובר עד חנה ארנדט, ולאחרונה ממירון בנבנישתי עד א"ב יהושע, בכל שלב של התפתחותה ונפתוליה של ההגות הפוליטית קמו אנשים שהטילו ספק האם מדינה יהודית קטנה ובלעדית, מנוכרת לסביבתה ומסוגרת מול המזרח הערבי הגדול, היא מענה נכון למצוקותיהם של יהודים נרדפים בעידן המודרני. האם מלכתחילה אי-הכללתה של האוכלוסייה הילידית בתמונת העולם העתידית הייתה נבונה דיה? האם ניתן היה אי פעם להפריד באמת בין שני העמים שהלכו והתהוו תוך קונפליקט אלים וכואב בין הים לירדן?
בישראל-פלסטין ושאלת הדו-לאומיות מעלה ההיסטוריון ו"הילד הרע" של השמאל הישראלי, פרופסור אמריטוס שלמה זנד, סוגייה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה: בהנחה שלא ניתן לחלק ארץ, האם אין להתחיל צעד אחר צעד, למרות הקשיים והמהמורות, ללמוד להתחלק בריבונות עליה?
