פרדוקסים בפסיכואנליזה לאקאניאנית

הפסיכואנליזה נולדה מניסיון לפתור פרדוקס. כשעמיתיו הנוירולוגים של פרויד התייחסו בביטול לחולים שסבלו משיתוקים סנסוריים או מוטוריים וראו בהם מתחזים, דווקא הוא האמין להם, ובכך למעשה הסכים לעמוד במתח הכרוך באחיזה בשתי אמיתות סותרות מבלי לבטל אף אחת מהן: הוא ראה את המטופלים כסובלים משיתוק, ועם זאת כרופא ברור היה לו שאין מדובר בתקלה נוירולוגית. "שיתוק כפפה" היא תופעה כזאת — החולה סובל משיתוק מוטורי או תחושתי בכף ידו באזור הכפפה, אך מכיוון שמסלולי העצב הם לאורך הגפיים לא ייתכן בסיס פיזיולוגי לשיתוק שמתחיל בקצה המסלול, משורש כף היד ואילך. פרויד רצה להאמין שיש נתונים הנסתרים מעיניהם של החולים והרופאים כאחד, ואילו רק היו נגלים לפניו, הרי הפרדוקס היה נפתר. והוא צדק: האמת השלישית שמבהירה את האי־סתירה בין שתי האמיתות הסותרות ניתנת לתפישה רק אם מניחים את מה שפרויד כינה הלא־מודע. בהנחה שהאדם מפוצל בין המודע ללא־מודע, אפשר לראות שהסימפטום לא משקר, ויתרה מכך, שהוא רומז על אמת מצונזרת. הנחה זו היא שאפשרה לפרויד להתייחס לסימפטום לא רק ככזה שמדבר, אלא ככזה שדובר אמת. במילים אחרות, פרויד היה צריך להמציא את הלא־מודע כדי לפתור את הפרדוקס, ועם ההמצאה הזו נולדה הפסיכואנליזה. כמוהו, גם האנליטיקאים שבאו אחריו נדרשו להישאר בחרדה, בתימהון, בהקשבה הצפה, מבלי למהר לפרש תופעות לא מוסברות באופן פשטני, עד שיופיעו נתונים נוספים שיבהירו מה הם ראו ואילו הנחות יסוד חמקו מתפישתם.