"כשחלף ע. במאי במבט מושפל על פני מנכ״ל התיאטרון בשעת בוקר מוקדמת במסדרון הארוך וגופיהם התחככו זה בזה בלי משים, תהה ע. במאי אם המנכ״ל יודע שהרגע נתקל במי שיהיה דמות מפתח בתיאטרון הזה, ולא רק בו אלא בתולדות התיאטרון הישראלי כולו" – כך נפתח הרומן תיאטרליה מאת עדו סתר, המתהלך על הקו שבין התיאטרון לספרות, בין הזיה למציאות.
מגב הספר, בעריכת אסף שור:
תיאטרליה הוא רומן ביכורים שאינו מהסס ללכת בגדולות, ועושה זאת תוך גיחוך אירוני על ההליכה ועל הגדולות גם יחד. עלילתו הפרועה – והמצחיקה להפליא – זונחת כל יומרה לנטורליזם, ולצד זאת משוקעת בפרטים הקונקרטיים של המציאות הישראלית על כל יופיה, אלימותה ואימתה.
העלילה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת, אך הדמויות ומניעיהן אנושיים ומוכרים עד כדי כך, שאיננו יכולים אלא להזדהות איתן, לפעמים בעל כורחנו. תיאטרליה [...] הוא ציני וחומל, אכזרי ומלא רוך; הוא לועג לעולם התיאטרון ולעולם התרבות הישראלי כולו, אך אינו מהסס להפגין גם חיבה יתרה כלפי העושים במלאכה.
כזה היה המנכ״ל, איש תרבות של ממש, אוניברסלית ומקומית, וגם חובב גדול של מזכרות שבהנחייתו הישירה פיארו כל קיר בבניין התיאטרון המפותל, כולל קירות השירותים. מה, כשמחרבנים לא רוצים לראות איזה חנוך לוין מול העיניים, הפתיע עובד טכני מזדמן שנקרה בדרכו, בטח שרוצים, ענה והעביר את מבטו הבוחן על פני הקהל המקרי שהתקבץ לפניו. הרי אין שאלה שאין עליה תשובה ואין תשובה שאני עונה והיא לא נכונה, חשב, אלא אם מדובר בשאלה שיש להפנות למנהל האמנותי, כי בתיאטרון אני לא מבין כלום, נהג להגיד, ובליבו הוסיף, מבין יותר מכולכם יחד, זונות שכמותכם.
