קברט מיסטיקה

כולנו עבדים של האישיות שנוצרה בנו תחילה על ידי המשפחה, בהמשך על ידי החברה, ולבסוף על ידי התרבות. דרך הטרנספורמציה היא דרך השחרור מן השעבוד. מאחורי אלפי מסכותיי, הנני.

***

משעייפתי מיצירת עבודות שלא היו יותר מבבואה של האגו שלי, זנחתי למשך שנתיים את האמנות. ואז, כשהפסקתי לחשוב רק על עצמי, נפל עליי כל צער העולם. הבחנתי באנשים, שכמוני, היו שקועים בשגרתם היגעה, עצרו את תנועת הווייתם, איבדו את שמחת חייהם ומצאו נחמה בסמים, בקפה, בטבק, באלכוהול, בסוכר ובצריכת יתר של בשר. אנשים שהתאכזבו מהפוליטיקה, מהדת, המדע, מהכלכלה, מהמלחמות ה”פטריוטיות”, מהתרבות ומהמשפחה. היינו כבעלי חיים עצובים ללא מטרה, העוטים מסכות של שביעות רצון, ומתרוצצים ברחובות של עולם שידענו שלאט ובהדרגה אנו מרעילים אותו. נפלתי לייאוש כשגיליתי כמה עמוק חולִי החברה שלנו. סיפור סיני עתיק חילץ אותי מהתהום:           

הר גבוה הטיל צל גדול על כפר קטן ששכן למרגלותיו. ללא קרני שמש, גדלו ילדי הכפר כגמדים. יום אחד הבחינו התושבים בזקן הכפר, מתקדם לאטו לכיוון ההר, ובידו כפית קטנה.

 “לאן תלך?” שאלו אותו בני הכפר.

 “אל ההר,” ענה הזקן.

 “לשם מה?”

 “כדי להזיז אותו ממקומו”.

 “ואיך תעשה זאת?”

 “בכפית הזאת.”

 “אתה מטורף! לעולם לא תצליח!”

 “ברור… ובכל זאת, מישהו צריך להתחיל…”

המסר שבסיפור הזה דחף אותי לפעולה. אמרתי לעצמי: איני יכול לשנות את העולם, אך אני יכול להתחיל לשנות אותו.