כל הסיפורים

הקירות קרים (1943) 

"... אז גרַנט רק אמר להם בואו למסיבה נהדרת, וזה היה בקלי קלות. באמת, אני באמת חושבת שזה היה גאוני לאסוף אותם, אלוהים יודע שהם עשויים להקים אותנו לתחייה." הבחורה שדיברה הפילה את אפר הסיגריה שלה על המרבד הפרסי הקטן ונתנה במארחת מבט מתנצל. המארחת יישרה את שמלתה השחורה המהודרת וכיווצה את שפתיה בעצבנות. היא היתה צעירה מאוד, קטנת ממדים ומושלמת. פניה היו חיוורות וממוסגרות בשיער שחור מבריק, והשפתון שלה היה טיפה כהה מדי. השעה היתה אחרי שתיים, והיא היתה עייפה ורצתה שהם ילכו, אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכשלושים אנשים, במיוחד שרובם היו מלאים בוויסקי של אביה. נער המעלית כבר עלה פעמיים להתלונן על הרעש; אז היא נתנה לו כוס גדולה של ויסקי, שהרי זה מה שרצה בעצם. ועכשיו המלחים... הו, לעזאזל. "זה בסדר, מילדרד, באמת. מה זה כמה מלחים יותר או פחות? אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישברו שום דבר. את מוכנה, בבקשה, לחזור למטבח ולהביא קרח? נראה מה אני יכולה לעשות בקשר לחברים החדשים שלך." "באמת, יקירתי, אני לא חושבת שזה נחוץ. עד כמה שאני מבינה, הם מתאקלמים בקלות." המארחת פסעה לעבר אורחיה הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות חדר האורחים, וסתם עמדו שם ולא נראו כלל כמי שמרגישים בבית. הנאה ביותר מתוך השישייה סובב את כובעו בעצבנות ואמר, "לא ידענו שזאת כזאת מסיבה, מיס. זאת אומרת, את לא רוצה אותנו, נכון?" "בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?" המלח היה נבוך. "הבחורה הזאת, המילדרד הזאת, וחברה שלה אספו אותנו מאיזה בר ובכלל לא ידענו שאנחנו באים לבית כזה." "כמה מגוחך, מגוחך לחלוטין," אמרה המארחת. "אתה מהדרום, נכון?" הוא תחב את כובעו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני ממיסיסיפי. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון, מיס?"