כל שקרי האקדמיה, ספר שמסעיר את האליטה האינטלקטואלית, הוא מעין צילום רנטגן של מגדל השן האקדמי. הוא חושף את השיטה המצליחה, שהתקלקלה עם השנים, ואת תרבות השקר, ההכחשה והקיבעון שהשתלטה על המוסדות להשכלה גבוהה בעולם ובישראל.
תמר ועוז אלמוג, שניהם חברי סגל בכירים ובעלי קביעות באוניברסיטת חיפה, חושפים את אינפלציית הפרסומים המדעיים, שמביאה לירידה מדאיגה באיכות, ברלוונטיות ובאמינות המדע; את הניוון וחוסר העדכניות של מערכת השיפוט והבקרה של המחקר האמפירי; את הסבתם של חברי הסגל באקדמיה לפועלים צייתנים ושחוקים בקו ייצור מיושן; את בזבוז התקציבים והמשאבים הבלתי נסבל; את אובססיית הדירוגים, שגוררת ממשלות ומוסדות למערבולת של הונאה עצמית; את המונופול והחמדנות של תאגידי המו"לות המדעית; את הניצול והולכת השולל של "המרצים מן החוץ" ותלמידי המחקר; את הכרסום באטרקטיביות של הקריירה האקדמית ועוד ועוד.
לצד תמונת מצב מדכדכת של אליטה אינטלקטואלית שמרנית וביקורת נוקבת, מציעים תמר ועוז אלמוג מַעבר למודל אחר של מחקר והשכלה, הנטוע באידיאולוגיה של ימין כלכלי, שרבים רואים בו אלטרנטיבה בעייתית. כפי שכתב עמרי הרצוג (הארץ): תמר ועוז אלמוג מנסחים בספרם החדש כתב אישום מפורט וחריף נגד האקדמיה בישראל ובחו"ל ומבהירים מה הנזק המוסרי, הכלכלי והמדעי שהיא גורמת. אבל הצעתם להפריט את רוב הלמידה והמחקר מעוררת תהיות, וטענתם כי השמאל הרדיקלי השתלט על מדעי הרוח והחברה פרנואידית.
כשהורים נפגשים הם נוהגים לספר בגאווה על הישגי צאציהם הבוגרים, וכמעט תמיד מוזכרים התארים האקדמיים והציונים הגבוהים של הבת, הבן, הנכד או הנכדה. אבל אף שהתואר האקדמי עדיין נתפס כסימן מובהק להצלחה, הסדקים במיתוס מתרחבים. בסקרי בוגרים שמתפרסמים מעת לעת מציינים רבים מהנשאלים כי אינם מצטערים על כך שלמדו באקדמיה, אבל באותה נשימה מוסיפים שקיים פער עצום בין ציפיותיהם המוקדמות לבין התמורה שהפיקו בפועל. כך לדוגמה, בסקר שנערך ב-2014 בבריטניה על ידי המכון למדיניות בהשכלה הגבוהה ציינו שליש מהבוגרים שהלימודים הגבוהים נתנו תמורה "דלה" או "דלה מאוד" ביחס להשקעה הכספית שדרשו. מחציתם סברו שהיו מגיעים בדיוק לאותם הישגים מקצועיים גם בלי התואר.
