כמעט שם

אמא ואבא הגיעו לבקר אותי בבית של דודה לאה. כבר שנים אני גר כאן, אבל אני עדיין קורא לו הבית של לאה. כמו תמיד, הם לא התעניינו בכלום, לא שאלו מה קורה בבית ספר, אם יש לי חברים, אם טוב לי. אבא שתק ואמא שתקה יותר.

שלושתנו ישבנו על המיטה בחדר שלי. אני באמצע והם מקיפים אותי. רציתי לברוח, אבל לא יכולתי לזוז, פחדתי. רציתי שזה כבר ייגמר. רק לאה היתה יכולה לשבור את השתיקה המרגיזה הזאת, אבל היא לא הסכימה להצטרף אלינו. ״זה הזמן שלכם יחד,״ היא אמרה, כמו לפני כל פגישה. אף פעם לא הבנתי מה שווה הזמן הזה אם שום דבר לא קורה בו.